Previous episodes - two years ago...
The date is November 2, 2015. Around 11 pm. After a long visit of my brother who was hospitalized, I realize that I did not notice if I felt any fetus movements that day ... I try to rest and eat chocolate that does not really do much.
A 40 minute drive and we arrive to the hospital, reception routine in the emergency room, a series of tests, and I'm asked to lie on the bed so I can be connected to the monitor.
20 minutes after, the nurse comes in and looks at the printout – she informs us that the graph doesn't look so good and that we are leaving here with a baby.
Confusion, excitement and apprehension ... In the meantime, time passes under supervision and we are transferred to the delivery room, a shower and a few other organizations, and I sit on the physio ball.
The midwife comes in and asks me to connect to the monitor on the bed. We note that I am interested in natural birth and as few interventions as possible, and she replies that if the monitor improves in the near future, there is nothing that prevents this from happening.
After about another half hour it seems that the fetus is in distress and the graph not only improves but shows on every womb contractions (which I did not feel) there is a sharp drop in the fetus pulse. The doctor enters and suggests conducting an amniotic fluid rupture because there may be a problem and maybe this will improve the monitor. We agree, and it turns out the water are conical and an electrode is attach to the baby's little head to get a more accurate diagnosis. The doctor explains that if there is an improvement our options will be considered.
A short while passes and Roi decides to go out into the hall to get coffee from the machine (in the bag we packed him all the other things) he goes out and the senior doctor comes in. 'Where is your husband? I reply he went out for a moment to buy coffee. The doctor asks me to call him back immediately because I need to have a Caesarian section. I Call Roi and he returns immediately. We sign an agreement to surgery and explained shortly about the risks and I'm rushed to the operating room.
In surgery, they ask what I prefer - general or epidural anesthesia, I said I want to nurse so I'll prefer epidural. I feel hands touching me, moving me, shaking me and then I apparently lose conscious because the next thing I remember is a nurse who wakes me up and shows me a baby with big black eyes and thick black hair wrapped in a cocoon made of a white burp cloth. 'Meet your son, Mazal tov' she says, allowing me to give him a little kiss on his tiny forehead and disappear from sight ... A guy comes from and hastens the bed on which I was placed outside the operating room on the way to the recovery room 'what's your name?' he asks 'Inbar' I reply, 'liar (laughs) your name is MOM'. In the aisle my father and mother and my mother-in-law wait. They kiss me shortly on my head and congratulate Mazal Tov behind the elevator door.
The man puts me in the recovery room. The nurse comes over and explains that I will be there for about two hours, and then if everything is normal, I'll be transferred to the maternity ward.
At the entrance I suddenly see Roy - 'Where is the baby ???' I ask him, 'Why are not you with him?' He replies that the doctors asked him out because they were examining him.
I got upset, but I do not have much to do except send him back to demand he be allowed to be with the child in all the tests.
He disappears through the doorway and I just want those two hours to end so I can be with my baby...
מאירועי הפרקים הקודמים - שנתיים קודם...
התאריך הוא 2 בנובמבר 2015. שעה 11 בלילה לערך. אחרי יום ביקור ארוך בבי"ח לבקר את אחי שאושפז אני קולטת שלא שמתי לב אם היו תנועות עובר...מנסה לנוח ולאכול שוקולד שלא ממש עושה הרבה, במקביל נראה לי שמתחילה ירידת מים. מתקשרת למוקד והם שולחים למיון יולדות.
נסיעה של 40 דק' ואנחנו מגיעים, קבלה במיון, סדרת בדיקות, ומבקשים לעלות למיטה לחיבור למוניטור.
20 דק' אחרי האחות נכנסת ומציצה בתדפיס - מודיעה לנו שהגרף נראה לא משהו ושאנחנו יוצאים מכאן עם הילד.
בלבול, התרגשות וחשש...בינתיים חולף הזמן בהשגחה ומעבירים אותנו לחדר לידה, מקלחת ועוד כמה התארגנויות ומתיישבת על כדור הפיזיו שבחדר.
נכנסת המיילדת ומבקשת שאתחבר למוניטור על המיטה. אנו מציינים שאני מעוניינת בלידה טבעית וכמה שפחות התערבויות והיא עונה שבמידה והמוניטור ישתפר בזמן הקרוב אין מניעה שכך יהיה. מתחברת מחדש וכעבור בערך חצי שעה נוספת נראה שהעובר במצוקה והגרף לא רק שלא משתפר אלא בכל ציר (התברר לי שהיו ולא הרגשתי) יש ירידת דופק חדה. נכנס הרופא ומציע לפקוע את שק מי השפיר כי יתכן שישנה בעיה ואולי זה ישפר את המוניטור. מסכימים, מתברר שיש מים מקוניאליים ומחברים אלקטרודה לראשו הקטן של העובר כדי לקבל אבחנה מדוייקת יותר. הרופא מסביר שאם יהיה שיפור יהיה ניתן לשקול את האפשרויות.
מחכים עוד חצי שעה בערך המיילדת יוצאת עם התדפיס אל הרופא השעה כבר כמעט תשע בבוקר, רועי מחליט לצאת למסדרון להביא קפה מהמכונה (בתיק ארזנו לו את כל שאר הדברים) הוא יוצא והרופא הבכיר נכנס 'איפה בעלך?' משיבה שיצא לרגע לקנות קפה. הרופא מבקש שאקרא לו חזרה מיד כי מכניסים אותי לניתוח. מתקשרת אל רועי שחוזר מיד. מחתימים אותנו על הסכמות והסיכונים ומריצים לחדר ניתוח.
בחדר ניתוח שואלים מה אני מעדיפה- הרדמה כללית או אפידורלית, מבקשת להניק אחרי אז רק אפידורלית. דקירה קטנה בגב ושמים לי מסכה העיניים נעצמות לי...לא ברור אם מהלחץ או מהעייפות או שניהם, אני מרגישה ידיים שנוגעות בי, מזיזות אותי, מטלטלות אותי וכנראה מאבדת הכרה כי הדבר הבא שזכור לי הוא אחות שמעירה אותי ומראה לי תינוק בעל עיניים שחורות עצומות ושיער שחור סמיך עטוף בגולם עשוי חיתול לבן. 'תכירי את הבן שלך, מזל טוב' היא אומרת מאפשרת לי לתת לו נשיקה קטנה על המצח ונעלמת מטווח ראייתי...מגיע בחור מהשינוע שמחיש את המיטה עליה שמו אותי מחוץ לחדר ניתוח בדרך לחדר התאוששות. במעבר מחכים אבי ואמי וחמותי. נושקים לי ברפרוף ומברכים מזל טוב מאחורי דלת המעלית.
מכניסים אותי לחדר ההתאוששות, האחות ניגשת ומסבירה לי שאהיה שם כשעתיים ואז אם הכל תקין אועבר למחלקה. בכניסה אני רואה פתאום את רועי - 'איפה הילד???' אני שואלת אותו, 'למה אתה לא איתו??' הוא עונה שהרופאים הוציאו אותו כי עושים לו בדיקות. אותי זה ממש מקומם אבל אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלשלוח אותו חזרה לדרוש שיתנו לו להיות עם הילד בכל הבדיקות.
הוא נעלם בפתח החדר ואני רק רוצה שהשעתיים האלו יגמרו כדי לדעת מה קורה עם הקטקט שלי...
