על התחשבות וכפייה (טור 137)

בס"ד

היום (ג) שמעתי בחדשות על הנחיית משרד החינוך לבתיה"ס לערוך הפנינג או ימי ספורט מופרדים מגדרית. מנהלי בתי הספר התקוממו והודיעו כי לא יהיו מוכנים להישמע להנחיה הזאת. מאוחר יותר קראתי מאמר של הילה קובו באתר WALLA, שבו היא מסבירה שמדובר בכפייה דתית באצטלה של בקשת התחשבות. הכותרת היא שלא כל בקשה להתחשבות בדתיים היא מוצדקת. כאמור, לדעתה במקרה זה מדובר בכפייה בתחפושת.

אין לי עמדה ברורה לגבי הפרדת ילדים בכיתות הנמוכות של בתי הספר, אבל זה לא הנושא שלי כאן. הנחיית משרד החינוך לא בהכרח תמכה במדיניות הזאת אלא נימקה זאת בצורך להתחשב במדיניות הקיימת בחלק ניכר מבתיה"ס הדתיים. לכן כאן אדון בכך במישור הזה ולא במישור המהותי.

הטיעון של קובו

קראתי את המאמר של קובו כי הכותרת סקרנה אותי. השאלה מתי מדובר בבקשת התחשבות מוצדקת ומתי לא נכון או לפחות אין חובה להתחשב בבקשה כזאת, היא שאלה לא פשוטה. מעבר לעצם הקביעה של קובו, הסבירה בעיניי, שיש מצבים שבהם אין חובה ואולי גם לא ראוי להתחשב, הוצג בדבריה הקריטריון: אין להתחשב כאשר מדובר בכפייה באצטלה של בקשת התחשבות.

טוב, ואיך יודעים שזה אכן המקרה כאן? מהו הקריטריון לבקשות התחשבות שהן אמינות ואותנטיות לעומת אלו שמנסות לכפות עלינו באצטלה של התחשבות? את זה לא מצאתי בדבריה. יתר מאמרה מוקדש לזה שמערכת החינוך והציבור הדתי עוברים הקצנה גדולה לעומת המצב בעבר (בזמן שהוריה ואפילו היא עצמה התחנכו בבתיה"ס ובתנועות הנוער), ונראה שהיא רואה בזה את הנימוק לטענתה.

ביקורת ראשונית

עובדתית זה כמובן נכון, וגם אנוכי הקטן יכול להעיד על כך. באומרי "עובדתית", כוונתי לומר שאני טוען זאת בלי קשר לשיפוט האם זו "הקצנה", ביטוי עם קונוטציה שלילית, או שמא יתר הקפדה, עקביות ויראת שמים. אבל גם אם עובדתית זה נכון, ואפילו אם נכון לקרוא לזה "הקצנה" (במובן השלילי), עדיין אני תוהה מה לנימוק הזה ולמסקנה שלה? מדוע העובדה הזאת בכלל קשורה לדיון שלנו?

גם אם מדובר בהקצנה לא סבירה ולא נכונה, עדיין עובדתית ברור שיש הרבה מוסדות שאכן מתנהלים כך ומאמינים בזה. בעיניה הם כנראה כולם טיפשים ולא הגיוניים, ובכלל הם בדו לעצמם דת חדשה במקום היהדות ההלכתית, שהרי מנהגי שנות החמישים-שישים של הורינו (ובעצם גם של בני דורי בילדותנו) ירדו אלינו ישירות במעמד הר סיני. העובדה שהמעמד הזה לדעתה כנראה לא היה ולא נברא (משתמע מדבריה שהיא לא נמנית על אלו המחויבים להלכה), לא ממש מערערת את סמכותה המקצועית לקבוע מה תואם למה שניתן שם ומה לא.

אבל גם אם כל זה נכון, וגם אם מדובר בהקצנה חמורה, טיפשית ומסוכנת, כיצד ניתן להסיק מכאן שמדובר בכפייה באצטלה של בקשת התחשבות? וכי לדעתה אותם המבקשים זאת אינם כנים? הרי הם עצמם ודאי מאמינים שכך ראוי, אחרת הם עצמם לא היו עושים זאת. אז מדוע בקשתם נראית לה כניסיון כפייה בתחפושת? מדוע הקריטריון לאותנטיות של בקשת ההתחשבות קשור לשאלה האם זו התפתחות חדשה או שמא כך נהגו מאז ומעולם?

אם היתה מגיעה בקשה ממשרד החינוך ללבוש ג'לביות כי כך נהגו בבבל לפני אלף וחמש מאות שנה, זה היה מספיק עתיק כדי להתחשב בזה? לחלופין, אם אכן המדיניות של ההפרדה המגדרית כן היתה נוהגת גם לפני עשרים או שלושים שנה, אז זו היתה בקשת התחשבות ולא ניסיון כפייה? למה? האם עוד שלושים שנה (בהנחה שהמנהג ה"פסול" וה"קיצוני" הזה ישרוד) הילה קובו תסכים לבקשה כזאת ממשרד החינוך? אז זו כבר כן תהיה בקשת התחשבות אותנטית?

חשוב להבין שיש הבדל בין טענה שזו מדיניות לא נכונה, והרי גם אם היא היתה עתיקת יומין היא לא היתה נכונה בעיניה, שהרי היא לא מחויבת להלכה ולתפיסות דתיות, לבין הקביעה שלא ראוי להיענות לה כי זו כפייה בתחפושת. למה מדיניות לא נכונה ולא הגיונית אבל עתיקה היא בקשת התחשבות לגיטימית, ואילו בקשה לא הגיונית ולא נכונה שהתפתחה כעת היא ניסיון כפייה בתחפושת? הדברים נפלאו ממני.

ובכל זאת הערה על המישור המהותי

מעבר לזה, אני באמת לא מבין מה יש למנהלי בתיה"ס נגד בקשה כזאת גם במישור המהותי. נאמר שהם לא רואים בזה ערך ולא טעם, אבל האם זה מנהג בעייתי ולא ראוי מוסרית וערכית בעיניהם? מדוע? אם היו מבקשים מהם לערוך ימי עיון לתלמידים עם שמות משפחה עד יו"ד ובקבוצה אחרת לשים את אלו ששמם מתחיל מכ"ף והלאה מפני שכך נוהגים הבהאים (או המוסלמים או הדרוזים), גם אז הם היו מתנגדים? [אגב, אני משער ומעריך שאם הבקשה להפרדה מגדרית היתה מגיעה מהמוסלמים רוב מנהלי בתיה"ס בתל אביב היו ששים בחדווה למלא את רצונם ולהתחשב בהם]

כל עוד אין כאן אפליה אלא רק הפרדה איני רואה מדוע לא להתחשב בציבור שזה חשוב לו.[1] האם עדיף להפריד בין הדתיים לחילוניים כדי לא להפריד לכמה שעות פעם בשנה בין בנות לבנים? ושוב, אם הפרדה כזאת היתה נוגדת ערך כלשהו – היה מקום להבין את הטענה. מי שרוצה שאני אוותר על ערכיי כדי להתחשב בו מבקש בקשה לא סבירה (ואולי במקרים מסוימים הייתי מקבל את הטענה שבעצם הוא משתמש בבקשת ההתחשבות כדי לכפות עליי. כמובן בלי קשר לאורך הזמן בו נוהג המנהג הזה אצלו). אבל על איזה ערך חילוני מוותרים כאן? הערבוב בין בנים לבנות הפך על לא עוול בכפו מדרך חינוך לגיטימית לדגל ערכי, לקו אדום שאין לסגת ממנו, ואת זה אני לא ממש מצליח להבין.

הרחבת היריעה

לגבי שירת נשים בצבא ובאירועים ממלכתיים שונים אני יכול אולי להבין את הטענה. אם לא נאפשר שירת נשים הדבר נועל דלת בפני קריירת זמרה של נשים. הן לא תוזמנה לשיר באירועים כי הגברים לא יוכלו לשמוע אותן. אם כי אפילו כאן לדעתי אין בזה בסיס מספיק כדי לכפות חיילים להיכנס לשמוע זמרת אישה נגד ערכיהם. אבל שם אני לפחות מבין מה המוטיבציה החילונית לנהוג באופן לא מוסרי ולנסות לחייב ולכפות על חיילים לפעול באופן שנוגד את ערכיהם בלי שום צורך מבצעי. כאמור, בעיניי זה פסול מפני שאף אחד לא חייב לוותר על ערכיו רק כדי לאפשר למישהו אחר לבחור קריירה שהוא מעוניין בה (ולכן אני אישית הייתי מסרב רק בגלל העיקרון, למרות שאני שומע שירת נשים ולא חושב שיש בזה איסור לפחות בחלק ניכר מהמקרים).

לגבי הפרדת לימודים אקדמיים, שגם שם התעורר דיון דומה (בעיקר באוניברסיטה העברית), גם עלו טענות שהן לכאורה ענייניות אבל בעיניי לא היו באמת משכנעות. אני חושב שאין שום הצדקה לאסור או אפילו לא לספק לימודים אקדמיים נפרדים למי שמעוניין בכך. הוא הדין לגבי הפרדת ריקודים במסיבת סטודנטים בפקולטה למשפטים באותה אוניברסיטה. בסך הכל הדתיים רצו שיאפשרו למי שמעוניין לרקוד משני צדי מחיצה, וכל האחרים ירקדו כרצונם. גם על הבקשה המינורית והאלמנטרית הזאת עלו שם טענות "ערכיות" כבדות משקל, וכמובן ממש לא משכנעות. בעיניי זה היה פשוט מרושע ואווילי (למרות שראש הכנופיה דהתם, פרופ' דוד אנוך, הוא אליל אינטלקטואלי בעיני רבים).

גם בסוגיית שירות הנשים בצבא יש אלמנטים דומים, אם כי שם אני יכול להבין את ההיגיון של התומכים. מחד, אין היגיון לשלב נשים ברוב מקצועות הלחימה מהרבה סיבות (שחלק מהן לא מוצגות לציבור מחמת החשש שמא חס ושלום יתעורר דיון ענייני וממשי במקום ההתלהמות הצדקנית והזעם הקדוש נגד הדתיים). מאידך, אני יכול להבין שבישראל של ימינו שירות מלא בצבא הוא פתח להתקדמות של נשים במישורים עסקיים ושלטוניים שונים. לכן כאן יש טיעונים שאני יכול להבין לטובת העקשנות הליברלית, אם לא לטובת הצבא אז לפחות לטובת הקריירה והעתיד של הנשים.

מסקנה מפתיעה (או שלא?...)

מהדיון בדוגמאות הללו עולה מסקנה די מפתיעה. אלו הטוענים שאין להיענות לבקשת ההתחשבות כי היא מסתירה בחובה ניסיון כפייה, עושים זאת בשם טיעונים ערכיים. אבל אם אני צודק אזי הטיעונים הללו אינם אלא עלה תאנה שמחביא מאחוריו ניסיון כפייה (על הדתיים), ולכן בעצם הם פוסלים במומם. הם מציגים את עמדתם כאילו היה כאן ערך (בעוד שאין אצלם ערך כזה, וגם לא התפתח בשנים האחרונות, למרות שהם טוענים שכן)[2], ובעצם כוונתם לכפות על כלל הציבור את אופן החיים וההתנהלות שלהם. הילה קובו טוענת שבקשת ההתחשבות של הדתיים היא כפייה סמויה באצטלה של טענה ערכית, בעוד שהאמת היא שחוסר ההיענות שלה הוא הוא הכפייה באצטלה ערכית.

[1] כן, אני מכיר את הנטייה האמריקאית להזדעזע מטיעוני separate but equal (בעקבות פסה"ד הידוע לגבי הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים). מה לעשות? בכל זאת לא השתכנעתי.

[2] הערך החילוני היחיד שאני רואה כאן הוא להתנגד לכל מה שהדתיים מציעים או מבקשים.

---

Posted from my blog with SteemPress : https://mikyab.net/%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%9b%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%98%d7%95%d7%a8-137/

---