יאללה קופצת למים:
משתפת אתכם בחיי. אני כרמית, בת 37 ישראלית שחיה בברזיל בשנה וחצי האחרונות.
הגעתי עם בעלי וארבעת בנותיי הקטנות, כולן מתחת לגיל עשר.
הגעתי לכאן לעבור תהליך של ריפוי. ריפוי לא ממחלה חלילה, ריפוי המחשבות, ריפוי ההרגשה, ריפוי המציאות, ריפוי החיים באופן כללי, מחיים של חוסר ביטחון, חרדה מתמדת, כעסים ואנרגיה שלילית לחיי טובים ונכונים יותר.
לריפוי צריך בעיקר שקט, זמן לעבודה פנימית וסביבה תומכת.
כאן אני יכולה לנשום, ולקחת את הזמן, כי עלות המחייה כאן מאפשרת לעשות פעולות לאט, במחשבה ולא מתוך לחץ. אלוהים הלחץ.
רק עכשיו אחרי שנה וחצי אני מבינה כמה האנרגיה במקום הזה שבאתי ממנו הלחיצה אותי, מין תודעה קולקטיבית של לחץ.
הרגשתי שבארץ אין לי באמת איך להתחיל בתהליך, לא יכלתי להרשות לעצמי כלכלית טיפול כלשהו או אפילו זמן בייביסיטר מהמצב כלכלי דחק אותנו לפינה שבה חייבים לעבוד כל הזמן, אחרת יחסר.
כשהכל כ"כ יקר וחייבים לעבוד הרבה רק כדי לשרוד, כשהטבע ברובו לא לגמרי נגיש, שהאווירה הכללית קשה…
אז אם גם התפאורה קשוחה וגם לי מבפנים קשה, איך אפשר להתקדם? איך אפשר לנצח? איך אפשר למצוא את השקט כדי לשנות?
קשה לי ללמוד לקבל ולאהוב את עצמי כמו שאני (עם החסרונות), כנראה ככה זה כשגדלים בבית עם הורים שגם הם לא ממש אוהבים ומקבלים את עצמם כמו שהם.
חיים ללא אישור מהוריי, מולידי שאני נהדרת בדיוק בדיוק כמו שאני.
התחלתי לחפש אישור מהסביבה, וגם מצאתי, אבל אף אחד לא סיפר לי מעולם שהכי חשוב שאמצא את האישור הזה בתוך עצמי,
שכדאי לי לעבוד על השיח הפנימי שלי שיהיה רך ושעליי להיות חברה יותר נאמנה לעצמי ופחות ביקורתית ומלאת שיפוט והלכאות.
גדלתי עם ספקות כבדים, לגבי ההישגים שלי, ההורות שלי ומי אני בכלל, תמיד קיבלתי ואני עדיין מקבלת אנרגיה בצורת מילים, שאני לא מספיק אחראית ולא מספיק דואגת לבריאותן הפיזית והחברתית (בתוך שיח שמתקיים אחת לכמה חודשים).
גדלתי בשנות ה-80 בתקופה שלא מודעים לנזקי המסכים וישבתי מול המסך ללא הגבלה, ימים שלמים. גם במקום להיות בבית ספר הרבה ימים.
מעט מאוד אינטראקציות חברתיות, ללא חוגים כלל, תחושה חזקה של דחייה חברתית, כישלונות בבית הספר, בדידות איומה והרבה מאוד הרהורים על העולם, מה זה המקום הנורא הזה ומה תפקידי כאן בכלל. הרגשת אי שייכות עמוקה, למשפחה, לבית ולחברה.
נראה לי שמה שבעיקר עזר לי זה שיחות עם עצמי ביומנים שכתבתי עד גיל 14 בערך, אח"כ כבר מצאתי פרטנרים, כבר הבנתי שאני לא לבד, ומשכתי לעצמי בעיקר טיפוסים מרקע שבור וקשה ואז ביחס אליהם הייתי סבבה, אבל לא הייתי סבבה, בכלל לא.
עכשיו בגיל 37 אני רק מתחילה ללמוד איך לסמוך על העולם ועל הדרך שלי, איך לנשום עמוק, איך לחיות את הרגע.
העבודה לא קלה, לשנות את דפוסי המחשבות המגבילים, השליליים וההרסניים שנחשפתי אליהם בסביבתי והם כל מה שהתת מודע שלי מכיר.
זו העבודה הכי קשה להשתנות ולשנות, לכן כנראה הבאתי לעולם ארבע, שאהיה חייבת לתקן.
לשנות דפוסים תרבותיים שעוברים מדור לדור, בהם ההורה מחליט מה לעשות והילד חייב לציית ולא, יאלץ לשלם מחיר כשלהו.
דפוסים של כעס ומירמור, שעברו מהוריי.
החלטתי שאני לא רוצה לכעוס יותר, לא רוצה לגדל ילדות כועסות שתהפוכנה לאמהות כועסות, אני רוצה ללמוד איך לחנך ללא עונשים ועם גבולות הרבה יותר גמישים, כי אני לא עושה ניסוי על יחסי עם הבנות שלי ושל כל אחת מהן עם שלוש אחיותיה.
אני כאן בברזיל, לבד עם משפחתי כדי לתקן, כי כשאני שואלת את עצמי מה באתי לעשות בעולם הזה, אין לי הרבה תשובות חוץ מהתחושה החזקה שאין דבר שיותר חשוב לי בעולם מהאושר של הבנות שלי והיחסים שלנו במשפחה.
למרות שהחיים שלנו רחוקים מלהיות נוחים. מבית יפה וחדש של שני מפלסים ושתי מכוניות,
כיום אנחנו חיים בבית ישן עם גג ישן ודולף, ישנים על מזרנים, זרם מים של פיפי במקלחת, אבל אנחנו סוף סוף בדרך.
ולמה כל כך רחוק? כדי לבחור מחדש מי אני רוצה שיהיה סביבי.
כשאתה במצב של מצוקה נפשית, הדבר האחרון שאתה צריך הוא שידברו עליך מאחורי הגב ויגרמו לאחרים לראות את חולשתך.
זה לא משחק הוגן, משחק הוגן הוא, להתקרב, לשאול, לדבר, להקשיב, לחבק, לתמוך, להעצים. רק ככה עוזרים. ובישראל לא רק שהרגשתי לבד, הרגשתי אנרגיה קשה מאוד של שיפוט, שהתחוללה אפילו לא בפניי אלא מאחורי גבי.
החלטתי, שמי שלא תומך ועוזר לי לראות את הטוב שבי לא יהיה יותר בחיי.
היום, לראשונה בחיי בגיל 37 אני נאמנה לעצמי בהחלטה שכל אדם שיחליש אותי אנרגטית ע"י שיפוט, לשון הרע והנמכה, לא יהיה בסביבתי.
כאן אני יכולה להתחיל לעשות עם עצמי שלום בסביבה תומכת ומקבלת, בלי טיפת שיפוט או כעס, סביבה בה מדברים על מה שמפריע, על מה שכואב, על מה שכדאי ומומלץ לתקן בשיחה אמתית ואמיצה.
עברתי למצב שבמקום שיחות סלון משעממות עם אורחים שלא בהכרח בא לי לארח, אני נמצאת בטקסים שמאניים פותחי תודעה שגורמים לי להישיר מבט לנבכי נשמתי, לראות בבירור מה אני סוחבת איתי מגלגולים קודמים ואיך אני צריכה לתקן, לא אומר שזה קל, ההפך הוא הנכון, אבל אני בהתפתחות, והתפכחות, אני אני בלידה מחדש של עצמי, ורק מתחילה להבין כמה צריך לעשות הכל אחרת.
