זיכרונות ילדות 1#

בתור יליד שנת 1983 יש לי מידי פעם פלאשבקים לילדות וספציפית להיום פתאם נזכרתי במשהו די הזוי שהיה נראה לנו מאד נורמלי אז באמצע שנות ה-90. היתה תוכנית יומית ברדיו בשעות הבוקר שכנראה הייתה מסובסדת על ידי עיתון "מעריב" שהיה אז מאד פופולרי. השדרנית הייתה מתקשרת לאנשים אקראית מתוך ספר טלפונים (לא הייתה אז שיחה מזוהה) מתוך תקווה שהוא מאזין לתוכנית ויודע שכשמישהו מתקשר בשעה הזו המשפט הראשון שצריך להגיד כשעונים עוד לפני שאומרים "הלו" הוא " אני קורא/קוראת מעריב!" ואז מקבלים איזשהו פרס. אני לא זוכר אילו פרסים בדיוק אבל לא זכור לי משהו יוקרתי במיוחד חח. מה שאני כן זוכר שהיה טירוף גדול אז סביב הדבר הזה והיה יוצא שהיית מתקשר לאנשים והם היו עונים לך "אני קורא/קוראת מעריב" סתם ליתר ביטחון כי אי אפשר לדעת :).

עוד דבר דומה שהיה פופולארי אז הוא משחקי וידאו טלוויזיוניים. זוכרים את הוגו עם גיל ססובר? או טושטוש עם טל ברמן? היו בטח עוד כמה.. ילדים היו מתקשרים מראש כדי להכנס למשחק הבא, מה שהיה קשה מאד לזכרוני ותמיד המספר היה תפוס. כאשר התוכנית משודרת בפועל המנחה היה מתקשר לאותם ילדים (משהו כמו 4-5 לתוכנית כי אי אפשר לתת לכולם לשחק חח) ואותו ילד שנבחר היה נדרש לשלוט בדמות משחק הוידאו שמופיע בטלויזיה דרך מקשי הטלפון הנייח שלו! איזה הזוי זה נשמע עכשיו לא? אני זוכר כמה היה מורגש שהכפתורים לא מגיבים ותמיד היה דיליי ענק בין הלחיצה עד שהדמות עושה את הפעולה הרצויה אבל למנחה תמיד היו תירוצים כמו "לא לחצת בזמן" "תסגור את הספיקר, יש הפרעות" ועוד.. לדעתי צריך לעשות לזה קאמבק עם שכלולים מתבקשים של הטכנלוגיה העכשווית, מחכה לראות :)