את יום ההוקרה לפצועי צה"ל ופעולות האיבה היקרים לנו כל כך, אני רוצה לנצל כדי להאיר זרקור גדול ואוהב על הלומי קרב רבים מאוד שחיים בתוכנו, אלו שבהרבה יותר מדי מקרים הפציעה שלהם נמצאת בחושך, בדרך כלל לא מורגשת ולא ניכרת למתבונן מן הצד, ולצערי, גם לא מקבלת מספיק תשומת לב וטיפול מצד צה"ל, משרד הביטחון ועוד רשויות.
אני מכירה את הלומי קרב היטב, מקרוב. לאורך השנים גם כעורכת דין וגם כחברת כנסת פגשתי וסייעתי לרבים מהם. יש דרגות רבות מאוד להלם, הוא יכול לפקוד כמעט כל אחד שהיה בסיטואציה קרבית או חלילה בזירת טרור, והוא יכול להתפרץ בכל עת, בוודאי אם אינו מטופל.
הצבא ומשרד הביטחון חייבים להקדיש יותר מאמץ לאיתור חיילים כאלה, גם כאלה שסיימו כבר את השירות, ולהרחיב את הטיפול הניתן להם להתמודדות עם השדים שהם חווים, בזמן אמת ושנים לאחר מכן. זו החובה שלנו לדאוג שלא ישארו בחושך.
ואני מוסיף
זה לא רק הלומי קרב .זה גם משברי מנהיגות כתוצאה מכך שנערים צעירים שנהיו קצינים בטרם זמן והמוח עוד לא הבשיל לשינוי.
הם מאבדים את האינטיליגנציה הריגשית שהיא לדעתי טעם החיים
(צילום: פלאש 90)
