[embed]
פתח תקוה, תיכון אחד העם, ימי ראשון בערב, קורס באוניברסיטה הפתוחה על מוסיקה פופולרית בישראל. השליש האחרון של הסמסטר מוקדש לתולדות המוסיקה המזרחית ומאפייניה. כשהוזכר שמו של יהודה קיסר סיפרה אחת התלמידות שהיא מכירה אותו היטב, הוציאה את הטלפון ושמה אותו על ספיקר. "יהודה, אני פה בקורס באוניברסיטה על מוסיקה, מדברים עליך... אולי תבוא לבקר? מה אתה אומר? שבוע הבא אולי?"
כעבור שבועיים נכנסו בדלת אותה תלמידה, ואחריה - עם נרתיק מתפורר מבד על הכתף ובתוכו הגיטרה האדומה - יהודה קיסר. מחייך, אומר שלום בשקט, מתיישב ואומר, "תמשיכו, אני אקשיב, לא רוצה להפריע". המרצה קצת לחוץ לקראת המבחן המתקרב ורוצה להספיק את החומר, עובר במהירות על המאמר "ניתוח ניאו-מוסדי של עליית מוסיקה מזרחית "לייט" ברדיו הישראלי בשנים 1995-2010" ושואל את האורח אם שמע על המושג "מזרחית לייט". קיסר מחייך, מהנהן ומסביר שה"מזרחית לייט" מתאפיינת בפחות תווים בהשוואה למוסיקה המזרחית ה"אותנטית", בפחות סילסולים, ושזה ההבדל המשמעותי לדעתו.
מהר מאוד השיחה קולחת והתלמידים, ששכחו בן רגע את המאמר הטרחני, מציפים את האורח בשטף של שאלות. על איזה מוסיקה גדלת? מה הם מקורות ההשראה שלך? יהודה קיסר מונה כמה מלהקות הרוק הגדולות של שנות ה-70, כמו לד זפלין ודיפ פרפל, מספר שהוא מאוד אוהב את להקת הנח"ל ואת 'כוורת' (המהווה לטעמו את ההתגלמות האולטימטיבית של המוסיקה הישראלית), ומזכיר לצידן את אריס סאן כמודל חיקוי ראשי ומידי. השיח האקדמי רואה את אריס סאן כראשון - לפחות בתוך גבולות ישראל - שחיבר בין הגיטרה החשמלית ובין המוסיקה היוונית ה"עממית", ובכך יצר את סגנון הנגינה והצליל האופייני למוסיקה המזרחית (שבזמנו, כמובן, עדיין לא נקראה כך).
[embed]
כשבע שנים מפרידות בין "סיגל" של אריס סאן (1968) ובין ההקלטה הראשונה של "חנה'לה התבלבלה" בביצוע של 'צלילי העוד' (1975). אך למרות הדימיון בסגנון הנגינה בגיטרה החשמלית - סגנון ה"בוזוקי" אותו למד קיסר מהתבוננות באריס סאן - מה רב הוא המרחק בין שני השירים! נדמה שתהום של ממש פעורה בין העליצות התמימה של "סיגל" ובין ההמולה הרוחשת והדחוסה של "חנה'לה התבלבלה", תהום אותה הדמיון בסגנון הנגינה בכלי החשמלי אינו יכול להסביר. ההבדל עשוי לנבוע מפעולה משותפת של פרמטרים מוסיקליים רבים - ובראשם שילוב המצלולים, הקצב והלחן. בעוד שב"סיגל" נעשה שימוש בגוונים נקיים וצלולים יחסית, במשקל זוגי זריז ומדויק ובלחן שאינו חורג מן הסולמות המוכרים של המוסיקה המערבית (מינור בבית ומאז'ור-מינור בפזמון) - הרי שב"חנה'לה התבלבלה" הגוונים המוסיקליים דחוסים וחדים יותר (יותר תופים, יותר גיטרות, גוון הגיטרה החשמלית של קיסר חד יותר, יותר אפקטים על קול הסולן), המקצב איטי יותר, דחוס יותר וגורר עימו איזו סינקופה עיקשת והלחן (החסידי במקור) מאתגר את המערכת הסולמית המערבית הבינארית - כשאליו מתווספים גם סלסוליו של הסולן רמי דנוך ומעמיקים את התהום ביתר שאת.
[embed]
אם "חנה'לה התבלבלה" מסמן את אחד מרגעי הלידה המשמעותיים ביותר של המוסיקה המזרחית ומתפקד כפרדיגמה של השיר המזרחי, והמוסיקה המזרחית היא הסגנון הפופולרי ביותר בישראל כיום, הרי שניתן לומר שצלילי הגיטרה של קיסר - על סגנון הנגינה, הסאונד היחודי והסממנים הטונאליים האופיינים - מהווים את ה-צליל ה-ישראלי בה' הידיעה. משנות ה-80 ואילך, הפכו הצלילים הללו לאחד מסימני ההיכר המזוהים ביותר עם הסגנון המזרחי, גם בשירים שקיסר עצמו אינו מנגן בהם - כל הגיטריסטים בסגנון שאפו לשחזר אותם, וטרם קם הנגן שניסה להמציא אותם מחדש. צלילים אלה הם הרכיב המוסיקלי הישראלי המובהק ביותר, כאלו שבאמת לא היו יכולים לבוא לעולם בנסיבות אחרות, בזמן ובמקום אחרים. יהודה קיסר - לא ברי סחרוף, לא זוהר ארגוב, לא שלום חנוך, לא נעמי שמר (בוודאי שלא סשה ארגוב) - הוא האיש שהשפיע יותר מכל אינדיבידואל אחר על נוף הצליל הישראלי העכשוי, שיצר את הסאונד המכונן של הארץ הקטנה והדחוסה והזאת. ויותר מכל שיר ספציפי, הצליל הזה בפני עצמו הוא יצירת-המופת של קיסר, ועליו לבדו מגיע לו לקבל פרס מפעל חיים. מדובר כאן בלא פחות מהתמרה אנרגטית, אודיוסינתיזה של ממש.
[embed]
צלילי הגיטרה של קיסר מוכרים כיום בכל בית ונישאים בכל אוזן, נפוצים עד כדי כך שניתן לעתים לשכוח מי האיש שעומד מאחוריהם. וכפי שקורה לרוב כשהם מוצאים מהקשרם ומושמעים בחיתוכים מהירים כחלק מפרסומת או קדימון, קל אפילו לשכוח שמדובר במוסיקה מזרחית.
והאיש הזה, שבאמת ניגן כמעט עם כל מי שיש לנגן פה, וממשיך עד היום לנגן וליצור ולהופיע בלי הרף ובכל פינה, והוא צנוע וחביב וענייני, כאשר מזמינים אותו להתארח בשיעור באוניברסיטה הפתוחה שמתקיים בבית ספר תיכון בפתח תקווה - הוא נכנס וקודם כל אומר: "אני אקשיב". ובתוך הכיתה המתפוררת, על שולחנותיה המקושקשים וכיסאותיה המתנדנדים וקירותיה המשובצים פלקטים עם תאריכי הלידה של תלמידי י"א 7, שולף יהודה קיסר את הגיטרה האדומה ומדגים בחיוך כיצד "גנב" את הפריטה המלווה את "בדד" מ"בית השמש העולה" - ומיד מתחילה שירה בציבור של תלמידי הקורס בליוויו של גיבור הגיטרה הישראלי ביותר, קיסר אמיתי.
[embed]
פורסם במקור בבלוג שלי: בעקבות הארנב הלבן
