Sorry for not writing in English but I find it hard these days. And I want to pour my heart in my native words.
כשהייתי קטן שיחקתי הרבה שחמט.
וכשהפסדתי הייתי בוכה.
הייתי מפסיד הרבה ובוכה הרבה.
למה בכיתי? אולי כי הרגשתי שאני מאכזב את ההורים שלי, אולי פשוט זה אגו של ילד.
כשאני חושב על זה, לא שמחתי כלכך כשניצחתי כמו שהייתי עצוב להפסיד.
ואיפשהו המשכתי לשחק, אולי אהבתי להפסיד ולבכות? אהבתי גם כמובן יותר ויותר לנצח. למדתי להיות טוב. ועם הזמן ניצחתי יותר ואז גם לא היה אכפת לי להפסיד.
התקדמתי עם הזרם של החיים, ועם הזמן היו לי עוד קרבות, עם חברים, עם משפחה, עם חברים לנשק וללימודים ולעבודה. וגיליתי עם הזמן שדווקא כשאני מנצח אני בוכה. בוכה בלב על מי שהפסיד. כי הקרבות היו עם אנשים יקרים לליבי.
אחד הקרבות הכי קשים שניצחתי בו שבר את ליבי. ואז אחרי השבר ויתרתי. והרגשתי רגשות מעורבים. ניצחון מר. השחמט שיקר לי, החיים הם לא שחור ולבן. והיחסים הם לא קרב. העולם הוא קשת של צבעים ואין קרבות, יש דיונים, יש הפריה, יש ריקוד שבו אנחנו מסתדרים ובונים משהו טוב יותר.
המשחק הוא מעבדה שבה אנחנו בוחנים התנהגות במצב סטרילי. שחור או לבן. והשחמט הוא מעבדה שבה עשיתי ניסויים על עצמי ולמדתי המון.
ואז יש את החיים ואנחנו בונים יחד.
הפסקתי להלחם והתחלתי לשחק באמת. פתאום הבנתי שזה לא ויתור, אלא מהלך נדיב. זה לא הפסד אלא תובנה.
אחותי אומרת שהכל זה אהבה. כמו כולם היא צודקת.
חשבתי להשאיר טקסט ללא תמונה. אבל צריך להזין את הבינה המלאכותית במשהו.
