תום הילדות

ילדות של כבוד (יאנוש קורצ'אק) זלזול-חשד מקדמת ילדותנו אנו גדלים מתוך הרגשה, כי הגדול חשוב מן הקטן. – אני גדול – שמח הילד, המועמד על השולחן. – אני גבוה ממך – הוא פוסק ברגש-גאווה, בהתמודדו עם בן-גילו. לא נעים לטפס באצבעות ולא להגיע; קשה להדביק בפסיעות זעירות את המבוגרים; הכוס נשמטת מתוך יד קטנה. לא זריזה ההפעלה אל הכיסא, כלי הרכב, המדרגות; אי אפשר לאחוז בידית הדלת, להתבונן מבעד לחלון, לתלות משהו ולהורידו, כי גבוה. באת בהמון והוא מאפיל, אינו מרגיש בך, דוחק. לא נוח, מכאיב להיות קטן. כבוד ופליאה מעורר מה שהוא גדול, והוא תופס יותר מקום. קטן – רגיל, לא מעניין. אנשים קטנים, צרכים קטנים, ששונות ותוגות קטנים. מקסימים: עיר גדולה, הרים גבוהים, עצים רמים. – אנו אומרים: מפעל גדול, אדם גדול הילד קטן, קל, פחות. אנו מוכרחים לגחון עליו, להנמיך עצמנו אליו. ורע מאלה: הילד חלש. אנו יכולים להרימו, לזורקו באוויר, להושיבו באונסו, לעוצרו בכוח זרוענו, לעכבו במרוצתו, לסכל מאמצו כל פעם שאינו נשמע לי שמור עמי הכוח. אני אומר: " אלך תלך מזה, אל תיגע, תסור, השב." והוא יודע, כי מוכרח; פעמים הרבה הוא מנסה ולשווא, עד כי יבין, ייכנע, יוותר מי ומתי, באילו תנאים יוצאים מגדר הרגיל, יעז לדחוק איש מבוגר, לחבוט בו, להכות? ומה מצויה ותמהה היא המכה אשר יוכה הילד, המשיכה החזקה בידו, לחיצת הפינוק המכאיבה הרגשת אפס האונים מחנכת לכיבוד הכוח; כל אחד ואחד, ולא בלבד המבוגר, אלא גדול יותר בשנים וחזק יותר, יכול להביע באכזריות את מורת רוחו, לתמוך דרישתו בכוחו ולכפות משמעת; הוא יכול לעשוק ללא עונש. אנו, בדוגמאות שלנו עצמנו, מלמדים זלזול בכל שהוא חלש יותר. בית-ספר רע, בשורת עתידות קודרת. (ילדות של כבוד, עמ' 221-222) - - ב. הפרח הוא בשורת הפרי אשר יבוא, האפרוח יהיה תרנגולת המטלת ביצים, העגל ייתן חלב, ובינתיים שקידה, הוצאה ודאגה: האם יגדל ולא יכזיב? הצעיר מפר את המנוחה; צריך לחכות ימים רבים; אולי יהיה משענת לעת זקנה ויעצום עיני גוססים. אך החיים יודעים בצורת, כפור וברדים המלקים ומחריבים יבולים. אנו מבקשים לראות מראשית אחרית, אנו מתאווים לשער מראש, להבטיח, ציפייה חדלת מרגוע למה שיהיה היא המגדילה את הזלזול במה שיש.א מועט ערכו של הצעיר בשער השוק. רק בפני המשפט והאלוהים ערכה של ניצת התפוח כערך פרי התפוח, ערכו של ניר מוריק כערך קמה מבשילה אנו מטפחים, מגוננים, מאכילים, משכילים, הילד, בלי לדאוג, מקבל; מה היה בלעדינו, אשר הכל בא לו מידינו? אך ורק, הכל רק – אנחנו. אנחנו היודעים את הדרכים להצלחה, אנחנו המורים הוראות ומשיאים עצות. אנו מפתחים את היתרונות, חוסמים את המגרעות, אנו מכוונים, מטייבים, מתקנים. הוא אפס, הכל – אנחנו. (ילדות של כבוד , 223) ג. יש כאילו שני מיני חיים: האחד רציני, נכבד, האחר נסבל בסלחנות, פחות ערך. אנו אומרים: אדם עתיד לבוא, עובד עתיד לבוא, אזרח עתיד לבוא. כי יהיו, אחר כך יתחילו באמת, כי ברצינות יש ערך לעתיד לבוא. אנו מתירים בחסדנו כי יתחבטו לצדנו. אך נוח יותר בלעדיהם. לא, והרי היו וישנם. לא הפתיעונו פתאום ולשעה קצרה. הילדים – לא מכר שנודע לנו ביעף, שאפשר לנו לחמוק ממנו בחופזה, שאפשר לנו להיפטר ממנו בנקל, בבת שחוק הילדים הם אחוז גדול של האנושות, האוכלוסייה, העם, התושבים, האזרחים – ידידי קבע. היו, יהיו וישנם. היש חיים מעשה הלצה? לא, גיל הילדות – שנות חיים ארוכות, חשובות של האדם. (ילדות של כבוד , 235) ד. עתיד לו לילד, אך גם עבר לו: מקרי מזכרת, זיכרונות, הרבה שעות התבוננות בודדה ומעמיקה. לא שונה הוא מכולנו, זוכר ושוכח, מכביד ומקל, מחשב בהגיונו - וטועה אם אינו יודע. נשען על בינתו הוא בוטח ומפקפק. הילד הוא גר וזר, אינו מבין את הלשון, אינו יודע כיווני רחובות, אינו מכיר חוקים ומנהגות. לפעמים הוא רוצה בעצמו להתבונן סביבו; ואם יקשה עליו יבקש הוראה ועצה. הוא צריך מורה דרך שישיב בנימוס לשאלותיו. כבוד לאי ידיעתו (ילדות של כבוד, 237) ה. כבוד לשעה החולפת עתה, ליום הזה, איך יוכל מחר אם לא ניתן לו היום לחיות חיי הכרה, חיי אחריות? לא לרמוס, לא לעשוק, לא להטיל לתוך עבדות המחר, לא לכבות, לא להיחפז, לא לזרז? כבוד לכל רגע לעצמו, כי ימות ולא ישוב עוד, ותמיד ברצינות; רגע שהוטל בו מום שותת דם, רגע שנרצח יבעית במפלצת זיכרונות רעים. הבה וניתן לשתות בשמחה את את חדוות השחר - ולבטוח. כי כן חפץ הילד. לא יצר על הזמן לסיפור מעשה, לשיחה עם כלב, לתפיסת כדור, להתבוננות מדויקה בתמונה קטנה, להעתקת אות, והכל בעין טובה. כי הדין עמו. בתמימותנו אנו יראים את המוות, מבלי לדעת כי החיים הם תהלוכת רגעים מתים ונולדים. שנה - רק ניסיון של הבנת הנצח לשימוש יום-יום. אורך הרגע כאורך חיוך או אנחה. האם מתאווה לגדל את הילד. לא תזכה: בכל פעם אשה אחרת נפרדת ומברכת אדם חדש. באפס כשרון אנו מחלקים את השנים לבשלות הרבה או מעט; אין יום לא בשל, אין כל הירארכיה של גיל, אין כל דרגות גבוהות ונמוכות בכאב ובשמחה, בתקוות ובאכזבות. (ילדות של כבוד, 239) מקורות נוספים העוסקים בעניין מאמרי הראי"ה: עמוד 229-דרשה בעת חנוכת בית התלמוד תורה ברחובות. על הילדות תפול תמיד השאלה, איך אנו מכירים אותה ביחושה לחנוך. אם היא רק כמו הכשר להאישות, או שיש לה ערך כביר בפני עצמה. מובן הדבר שכשמעמידים את יסוד החיים רק על העבודה והפרנסה, אין לילדות זכות מצד עצמה, כי אם, הילד הוא לפי זה גולם יפה שאפשר לחק ממנו כלי מעשה חזק ועובר לסוחר. לא כן הוא לפי ההכרה האידיאלית, המערכת את החיים לפי הטוהר שבהם, לפי הטוב החסד והתום הנמסך בקרבם. על פי זה המשפט יעלה לנו ערך הילדות לא רק בתור הכשר לאישות וגדלות, כי אם חטיבה יקרה בחיים מצד עצמה, ולפעמים תעלה אצלנו בתור המעולה שבתקופות החיים שכל החיים ראוים להיות כמכשירים לעמדתה. אז נאמר דברים כמשמעם "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תנוקות של בית רבן" מפני שהוא "הבל שאין בו חטא". התינוק, כשיחונך כראוי, ביחוד התינוק העברי, כמה קדושה ותום, כמה טהרה ומדות נעלות נמצא בנפש הנקיה והאהובה הילדותית שבקרבו, כל זמן שטומאת שוק החיים לא השביתה את החן וההון של פרח שושן זה, כמה קדוש וטהור הוא. אמנם טובה הילדות, נאה וקדושה היא, אבל הלא היא גם כן חלושה, ולא תוכל לעמוד בפני זרם החיים ההולך ומתגבר, לפי מדת הגדלות, גדלות החומר והרוח, והתרבות יחס החברה הגדולה והמסובכת. על כן זאת היא חובתנו, לשמור בכל עז את תומת הילדות וטהרתה ולהעבירה לאטה עם כל זהרה ונקיונה אל תקופת הגדלות, באופן שהגדלות תעניק לה רק את העוז והגבורה החסרים לה, גבורת הגוף וגבורת הרוח, אבל לא תהין להרס את היתרונות היקרים של הילדות האהובה והחביבה עדי עד. "מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם". להביא את הילדות בעצם תומה וטהרתה אל גבול הבחרות והשחרות, הזקנה והשיבה, באופן שתוסד עוז, שלעולם לא ינוס לחה, זאת היא תעודת החנוך בישראל. "בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז' ", "כבן שנה שלא חטא" זהו הציור היותר מרומם של משאת הנפש שבחנוך עמנו. מתאים הוא אמנם החנוך הפרטי אל הכללי, וחייב הוא להתאים לו. כשם שצורת החנוך כשהיא מכרת את הילדות רק למעבר בעלמא, לזיין על ידה את האיש העתיד בכלי קרב למלחמת קיומו שזהו יסוד החנוך הכללי של אותם העמים, שחרבם היא גאותם הפנימית, ואין באוצרם העצמי, ברוח הלאומי הטבעי שלהם מחאה קיימת על זה המושג המתאים מאד לברכתו של עשו, על כן התקופות הבאות אחרי הילדות, הנן נכונות להרס את הילדות, ולבנות על חורבנה תקופות יותר חזקות ממנה, ויותר מוצלחות לכח ידים וחיל האגרוף. וכך הם הולכים ומתפתחים ; נוצצים ונובלים, תקופה בולעת תקופה, עם עם, וכל מה שיוסיפו שרשי העבר להעקר, הנם יותר קרובים אל המטרה. ילדותם הלאומית מונחת להם כאבן מעמסה, והם מסתתים אותה קמעה קמעה, וכל המוסיף למחוק זכר העבר הרי זה משובח. לא כאלה חלק יעקב. גם לנו היתה ילדות, אבל ילדותנו, כמה נאה היא, כמה קדושה היא, וכמה מוכשרים אנו להתכלל בה עדי עד. "הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר", "כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני", "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה" ילדות לאומית כזאת שגם לעת זקנה ושיבה תהיה צולחת להתפאר בה ולהתרומם על ידה ועבורה, אינה נמצאת בכל העולם כולו כי אם בישראל, וערכנו זה, צריך שלא תמנע מאתנו ידיעתו הברורה והמוחשית. הכרת ערכנו זה באמת, אשר בו נפלינו מכל העמים אשר על פני האדמה, ושעל כן התולדה שלנו היא לגמרי אחרת, אחרת מתולדות כל עם ועם, צריכה שתחקק על לב דורותינו, למען תהיה לנו מקור נפתח לגבורה ולתפארת. על פי אותה המדה שאנחנו זקוקים לה, ומה אומלל הוא העם אשר יחונך בחנוך של זיוף התולדה שלו. חסרון ידיעה או טעות של שינוי פרטים וערכי תקופות בסדרי ההסטוריה שבכל אומה, הם גם יחשבו למכשלה לא מועטה בפתוח חנוכה, אבל על כל אלה עולה המכשול של טעות יסודית בכל הרוח של עצם התולדה ביסוד החיים שלה. טעות כזאת נוטלת את חיי האומה מן העולם, ביחוסה ההסטורי, מטמטם את לבה ומעור את עיניה ביחוסה להכרת עצמה, שהיא הקודמת שבהכרות לצרכי חייה, קיומה בתור אומה, והתפתחותה. "מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחם של חכמים וכהה מאור עיניהם", ואין לך דבר שיטביע כל כך את הרוח ההסטורי בעצם תומו באופן בטוח בלב האומה, כחנוך יסודי על פי תכונתה של האומה. עין אי"ה שבת חלק א' פרק א' סעיף נ"ה. תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו... הסדר המורגל הוא מקרא, משנה ותלמוד, שהוא שימוש ת"ח, כן הוא הסדר ההדרגי בתינוק המתחיל ללמוד מצד טבע הענין. שאם לא שיקדם המקרא אין ענין למשנה גם מצד התכונות הראויות להיות נקנות ע"י הלימודים. כי שלשה הם הענינים שצריך האדם להקנות לעצמו ע"פ לימודיו, רגשי הלב, שיהי' לבו לב שומע נוטה אל הטוב, הקדושה ויראת ד'. אח"כ הידיעה המעשית, איך להוציא אל הפועל רגשי הלב הטוב בחיים ובמעשה, שהם כל דברי התורה הזאת המעשית. אח"כ הגברת השכל בעיון, בדברים העיוניים, בין המעשיים במה שצריך עיון ושיקול, בין בדברים המופשטים מהדיעות והאמונות. והנה בראשית ילדותו של האדם איננו ראוי להבחין סדר מעשי, כי רוחו זר מהחיים לפרטיהם ואיננו מכיר הענינים המסובכים הנמצאים בחיים בפועל, שהם הם הגורמים להצריך לאדם סידור מעשי לימודי, החושך הנמצא הוא הגורם את הצורך לאור ד', "נר לרגלי דברך" , שיופיע. והילד בתומת לבבו לא יוכל לשער כל אלה, כי לבו מלא תם ואהבה לכל החיים ורואה העולם כולו כמישור, מקור אורה ואמת, ע"כ לא לילד ללמוד המון פרטי גדרים מעשיים בהליכות החיים בפועל בראשית דרך התפתחות שכלו. אמנם הרגשות, צריכים לפתח בו רגשי קודש, שתומת הילדות תועיל להקליטם בלבבו הטהור והרך המוכן לאור קודש. ע"כ תורה שבכתב מוכנת לילד בראשיתו, שהיא אע"פ שממנה לא יוכל האדם להשתמש שימוש מעשי, אבל את הרגש הטוב היא מעוררת, קרבת ד', רחמיו והשגחתו, אהבתו וחמלתו על בריותיו וביחוד על ישראל עם קרובו. מוסר הנביאים, ותהלות אל חי אשר בכתבי קודש, המה מעוררים רגשי הלב הטבעים להדריכם בדרך ישרה וקדושה. אח"כ כאשר יכנס יותר אל עמקי החיים, צריך להדריכו בלימודים מעשיים, היא המשנה, ובהיותו כבר חמוש ברגשי לב נכונים ודעת המעשים הישרים, אז העת ראויה להגדיל שכלו בהתפתחות עיונית. אמנם האדם הגדול שכבר עול החיים עליו נטוי, הוא בהדרכתו התמידית לעצמו צריך להקדים הסידור המעשי, קודם שישתדל להגדיל את תפארת רגשותיו. כי עלול הוא סבל החיים לקלקל את סדר מעשיו, אשר אז לא יוכל כלל להתנשא אל הרגשות הקדושים הערוכים בתורה ובנביאים. ע"כ הסדר הרגיל בחיים לאיש בא כבר בשנים אשר בתורת ד' חפצו, הוא משנה ואח"כ מקרא, היפוך הסדר הטבעי הילדותי. ע"כ נאמר כאן בכיוון ששנה הרבה וקרא הרכה, ואח"כ הרבה חיל בפיתוח השכל בעיון, ושימש ת"ח הרבה. שימוש ת"ח הוא שם מפורסם לדברים העיונים שבתורה, להורות כי מכלל הדברים העיוניים ישנם כאלה שלא יוכל ההוגה להוציא הבנתם ע"י דיבור פה, כי נעלים הם מכל שפה והגיון. לפעמים נמצאים דברים כאלה בענינים הגבוהים בחקרי אלהות, ולפעמים נמצאים ג"כ כאלה בדברים מוסריים המסתעפים ע"פ עומק חכמת הנפש, אשר אם יאמר האומר לבארם בניב שפתים לא יוכל. אמנם המשמש ת"ח ויכיר במעשיהם, וע"י המעשים החיצונים יעמוד ג"כ על מערכות רעיוני לבבם, הוא יכיר וידע ג"כ את אותו החלק העיוני שאינו יכול להמסר, לא בניב שפתים ולא בעט סופר, כ"א יתבאר ויוחק בלב מבין ההולך את חכמים, המקיים "ולדבקה בו"ע"פ דברי חז"ל הדבק בחכמים ותלמידיהם, כי השפה והספרות לא יוכלו לתן כ"א את צל החיים של הקדושה (וההגיון) [והגיונה] הנעלה, אבל (ב)עצמם [של חיי הקודש] הם נמצאים בת"ח החיים ע"פ דרכי קודש אלה, והאמצעי להגיע לעומק הידיעה בזה הוא שימוש ת"ח. של"ה הקדוש שער האותיות אות ד' – דרך ארץ יד-ט"ו עיקר ויסוד גדול גידול בנים... על כן צריך להרגילו ולחנכו במידות טובות וישרות מעת שיוכל לדבר... וכל המידות הרעות שראוי האדם השלם להתרחק מהם... וכן המידות הטובות שראוי האדם השלם להדבק בהם... ועל כולם ידיעת ה' יתברך כפי כוחו, ולהיות תמיד דברי קדושה יוצא מפיו... ויתחיל בו מבן שנתיים או שלוש שנים להדריכו בכל... כי אמרו רבותינו ז"ל "ינקותא כלילא דוורדא" – כל מה שקונה בנפשו בילדותו נשאר כן בטבע קיים כל ימיו... הרב שמשון רפאל הירש, "יסודות החינוך" כרך א' עמוד לז, כרך ב' עמוד מה שאלה חשובה היא, באיזה גיל עלינו להתחיל בחינוך? התשובה על שאלה זו קובעת את ההצלחה במידה רבה. כישלונות רבים נובעים מזה שלא הוצגה השאלה הזאת בעוד מועד. אנשים רבים אוהבים לדחות את התחלת החינוך, וטענתם מכילה טעות מזיקה ביותר...לפי דעתי הגיל המכריע בחינוך... הוא גיל הינקות - שנות החיים הראשונות בראשית רבה סג/י על הפסוק ויגדלו הנערים. ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים, א"ר אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה, ויהי עשו איש יודע ציד, צד את הבריות בפיו, לא גנבת מאן גנב עמך, ולא קטלית מאן קטל עמך אמר רבי אבהו, שודני, צידני, צד בבית, צד בשדה, בבית היך מתקנין מילחא, בשדה היך מתקנין תבנא, רבי חייא אמר הפקיר עצמו כשדה, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבון כל העולמים לא דיינו שנשתעבדנו לשבעים אומות אלא אף לא זו שנבעלת כנשים אמר להם הקדוש ברוך הוא אף אני בו בלשון אני פורע הימנו, הה"ד (ירמיה מח) והיה לב גבורי מואב ביום ההוא כלב אשה מצרה, ויעקב איש תם יושב אהלים, שני אהלים בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, קופרא טבא לפומיה, וכסא טבא לפומיה, ורבקה אוהבת את יעקב, כל שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה על אהבתו. אגרת החינוך הראי"ה קוק-אגרת ק"ע "מטרת החנוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר. מאז אשר החל אברהם אבינו לקרא בשם ד', היתה לנו לנחלה כי כל מה שתהיה מושרשת בלבו של אדם יותר הקריאה בשם ד', כן יגדל טובו וישרו ויהיה יותר מאושר לעצמו ולחברה כולה לעיון ולהרחבה ניתן לעיין בקישור המצורף. כאן ולסיום שיר שכתב זמר צעיר אליעזר שמידוב: אתה, צריך סיבות טובות, שתואיל בטובך, לעטות חיוך על פניך אצלו, זה בא באותה, טבעיות ופשטות, בהן הוא נושם. אתה, סוחב על גבך, צרות דאגות, לא נותן מקום להווה הוא, חי לו, עם כל העוצמות, יודע לשמוח, ממה שקורה. תום הילדות... אתה, כבר לא תמים, החיים לימדו אותך, להיות ערמומי ותחמן והוא, יש לו אמון בבני אדם, עוד לא נפגע מהזמן. אתה, כדי להתרגש, מוכרח, להעלות, זיכרונות מהאוב, והוא מסוגל להתפעל ממקל שמצא, בקצה הרחוב. תום הילדות... אתה, לא מנסה שורה של דברים, ש'יודע' הינך שאין סיכוי להצלחה הוא, קם ונופל, וקם ונופל, ועוד פעם קם, גם בלי הבטחה. אתה, אחרי הרבה שנות לימוד, תארים, שפות, יודע המון על הכול, הוא מקשה מי מוציא כוכבים, אם יש, בורא כל יכול. תום הילדות... אשרי מי, שזוכה, לשמר את טל ילדותו גם, בהיותו איש, גם, בעת זקנתו