הכאה חינוכית

תגמול חיובי של שכר ולחילופין תגמול שלילי של עונש הינם אחד הכלים השכיחים ביותר שנוקטים אנשי חינוך תוך כדי הנסיון לחנך. ביחידה זו נעסוק בשאלה אחת מתוך תחום זה והיא שאלת ההכאה החינוכית או הענישה הגופנית. עניין זה היה מהדברים השכיחים והמומלצים במקורותינו. כמו כן הוא היה מקובל ברוב מערכות החינוך עד לתקופה האחרונה. בשנים האחרונות יש שינוי משמעותי בתפיסות העולם בתחום זה. שלילת ההכאה החינוכית נובעת הן מתיאוריות מתחום החינוך על חוסר יעילותה, והן מתפיסות ערכיות של זכותו של הפרט ובמקרה זה, זכות הילד לכבוד ולהגנה. טיעון נוסף שעולה בתחום זה הוא מהתחום המשפטי, שהיתר כל שהוא של הכאה יגרום ל"מדרון חלקלק" שבמקרים קיצוניים יביא לפגיעה חמורה בילד. כמובן, הביטוי המובהק של השינוי בשנים האחרונות הינו בתחום המשפטי והוא השינוי שחל בחוק של מדינת ישראל אשר בניגוד לעבר, אוסר כיום כל הכאה חינוכית. ביחידה נעסוק במקורות שעוסקים במקום שיש להכאה חינוכית בספרות ההלכה וההגות היהודית. אחר כך נקרא את דברי המתנגדים להכאה חינוכית באופן מוחלט, ולצדם את מאמרה של אורלי פוקס שבתאי שמצביעה על הבעיה בהתנגדות המוחלטת להכאה חינוכית. נסיים את היחידה במאמרו של הרב נריה גוטל הדן בשאלת ההתייחסות למקורות המחייבים הכאה חינוכית בימינו. א. מקורות בעניין ההכאה החינוכית ניתן לומר שבעניין ההתייחסות החיובית להכאה חינוכית יש רצף מן המקרא ועד לפסיקה המאוחרת. נציג כמה מקורות לדוגמא: בספר משלי נאמרו כמה פסוקים בשבח ההכאה: חושך שבטו שונא בנו, ואהבו שחרו מוסר (משלי יג, 24) אל תמנע מנער מוסר , כי תכנו בשבט לא ימות. אתה בשבט תכנו, ונפשו משאול תציל. (משלי כג, 13) שבט ותוכחת יתן חכמה, ונער משלח מביש אמו (משלי כט, 15) יסר בנך כי יש תקוה, ואל המיתו אל תשא נפשך (משלי יט,18) יסר בנך ויניחך, ויתן מעדנים לנפשך(משלי כט, 17) מפסוקים אלא משתמע שהכאה בשבט את הילד התלמיד הינה מעשה רצוי לצורך החינוך, והיא דרך טובה להקנות לילד חכמה ומוסר. להלן נראה שיש פירושים אשר ממתנים את המשמעות של הפסוקים הללו ומנסים לומר שאין הכוונה כאן להכאה ממש, אך ככל הנראה אין זה הולם את פשט המקרא, ואף לא את דרך הבנתו לאורך הדורות. במדרש רבה בתחילת ספר שמות אנו מוצאים מדרש המפרש את כלל ההצלחות והכשלונות בחינוך לאורך הדורות כתלויים בשאלה האם האב ייסר את בנו או לא: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, הה"ד (משלי יג) 'חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר', בנוהג שבעולם אדם שאומר לו חבירו פלוני הכה לבנך יורד עמו עד לחייו, ומה ת"ל 'חושך שבטו שונא בנו'? ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו, שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועים על אברהם אביו ולא רידהו ויצא לתרבות רעה ושנאהו והוציאו מביתו ריקם, מה עשה ישמעאל כשהיה בן ט"ו שנה התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק בו ועובדו כמו שראה מאחרים, מיד (בראשית כא) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק וגו', ואין מצחק אלא עבודת כוכבים כד"א (שמות לב) ויקומו לצחק, מיד (בראשית כא) ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה שמא ילמד בני אורחותיו, מיד (שם /בראשית כ"א/) וירע הדבר מאד בעיני אברהם וגו' על שיצא לתרבות רעה (שם /בראשית כ"א/) ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך וגו'... מיד (שם /בראשית כ"א/) וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ללמדך שהיה שונא לישמעאל על שיצא לתרבות רעה, ושלחו הוא ואמו הגר ריקם וטרדו מביתו על כך, וכי תעלה על דעתך שאברהם שכתוב בו (שם /בראשית/ יג) ואברם כבד מאד במקנה וגו', היה משלח אשתו ובנו מביתו ריקם בלא כסות ובלא מחיה, אלא ללמדך כיון שיצא לתרבות רעה לא נפנה עליו, מה היה סופו כשגרשו ישב בפרשת דרכים והיה מלסטם את הבריות, שנא' (שם /בראשית/ טז) והוא יהיה פרא אדם, כיוצא בו (שם /בראשית/ כה) ויאהב יצחק את עשו, לפיכך יצא לתרבות רעה על אשר לא רידהו, כמו ששנינו חמש עבירות עבר עשו הרשע באותו היום, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בתחיית המתים, וכפר בעיקר, ובזה את הבכורה, ועוד שתאב מיתת אביו, וביקש להרוג את אחיו, שנאמר (שם /בראשית/ כז) יקרבו ימי אבל אבי וגו', וגרם ליעקב לברוח מאבותיו, והלך אף הוא אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה ולהוסיף על נשיו שנאמר (שם /בראשית/ כח) וילך עשו אל ישמעאל, כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו יצא לתרבות רעה וביקש להרוג את אביו, ושכב עם פלגשיו, וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, ונפלו מישראל כמה אלפים וכמה רבבות, וגרם לו דברים קשים הרבה שאין להם סוף, דכתיב (תהלים ג) מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מה כתיב אחריו ה' מה רבו צרי וגו', וקשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם ממלחמת גוג ומגוג, דאלו במלחמת גוג ומגוג כתיב (שם /תהלים/ ב) למה רגשו גוים, ולהלן כתיב ה' מה רבו צרי, וכיוצא בו עשה דוד באדוניה שלא רידהו ביסורין, ולא גער בו, ולפיכך יצא לתרבות רעה, דכתיב (מלכים א א) ולא עצבו אביו מימיו, (שם /מלכים א' א'/) ואותו ילדה אחרי אבשלום, והלא אבשלום בן מעכה ואדוניהו בן חגית, מהו ואותו ילדה אחרי אבשלום, אלא מתוך שיצא לתרבות רעה ולא רידהו אביו, וכתיב באדוניהו ולא עצבו אביו מימיו, אף הוא יצא לתרבות רעה לפיכך כתיב ואותו ילדה אחרי אבשלום, (משלי יג) ואוהבו שחרו מוסר, זה הקב"ה על שאהב את ישראל, דכתיב (מלאכי א) אהבתי אתכם אמר ה', שהוא מרבה אותן ביסורין, אתה מוצא שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכלם לא נתנם להם אלא על ידי יסורין, התורה, וארץ ישראל, וחיי עוה"ב...וכל המייסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו, שנאמר (שם /משלי/ כט) יסר בנך ויניחך וגו', ואומר (שם /משלי/ יט) יסר בנך כי יש תקוה, ומוסיף עליו אהבה, שנאמר ואוהבו שחרו מוסר, לפי ששחרו מוסר לכך אוהבו, אתה מוצא שאברהם ייסר את יצחק בנו ולמדו תורה והדריכו בדרכיו, דכתיב באברהם (בראשית כו) עקב אשר שמע אברהם בקולי, וכתיב (שם /בראשית/ כה) ואלה תולדות יצחק בן אברהם, ללמדך שהיה דומה לאביו בכל דבר, בנוי בחכמה בעושר ובמעשים טובים, תדע לך שבן שלשים ושבע שנה היה כשעקדו אביו, וכתיב ואברהם זקן בא בימים ועקדו וכפתו כשה ולא נמנע, לפיכך (שם /בראשית כ"ה/) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, הוי ואוהבו שחרו מוסר, כיוצא בו היה יצחק משחר מוסר ליעקב שלמדו יצחק תורה ויסרו בבית תלמודו, שנאמר (שם /בראשית כ"ה/) ויעקב איש תם וגו', ולמד מה שלמדו אביו, ואח"כ פירש מאביו ונטמן בבית עבר ללמוד תורה, לפיכך זכה לברכה וירש את הארץ, שנאמר (שם /בראשית/ לז) וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, ואף יעקב אבינו ייסר את בניו ורידה אותם ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת, שכן כתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', השוון כלם ליעקב שכולם צדיקים כיוצא בו היו, הוי ואוהבו שחרו מוסר. (שמות רבה פרשה א ד"ה ואלה שמות) האם המדרש רואה את הכאת הילד כדבר טבעי מבחינת הקשר בין הורים וילדים או כמעשה שדורש התגברות על הטבע האנושי? כיצד אפשר להוכיח שהמדרש ראה את הפסוק "חושך שבטו שונא בנו" כפשטו – כלומר הכאה ממש? מה המסרים שמעביר המדרש בנוגע להכאה חינוכית? בגמרא מופיעה אף דעה שייסור הבן אינו תלוי בכך שעשה מעשה רע: אע"ג דגמיר (אף על פי שלומד) - מצוה, דכתיב: 'יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך'. (משלי כ"ט) הגבלות על הכאה חינוכית כמובן מאז ומעולם ההכאה החינוכית הוגבלה מבחינה הלכתית מצדדים שונים: גיל הילד אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום +ויקרא י"ט+ ולפני עור לא תתן מכשל. דתניא: ולפני עור לא תתן מכשל - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר. (מועד קטן יז ע"א) תרגום: האמה של בית רבי ראתה את אותו אדם שמכה את בנו הגדול. אמרה: יהיה אותו אדם בנידוי (כלומר נדתה אותו) דהוא עובר על לפני עור לא תתן מכשול. ששנינו בברייתא "ולפני עור לא תתן מכשל" – במכה לבנו גדול הכתוב מדבר. יש מהראשונים שראו את המכשול לא רק בכך במקרה של חשש שהבן הגדול "יחזיר" לאביו, אלא אם הוא בגיל שיש חשש שיתריס בדיבור או במעשה או יקלל את אביו, גם זה נקרא מכשול. (ריטב"א) כלי המכה בגמרא במסכת בבא בתרא מורה לרב לר' שמואל בר שילת כשאתה מכה את הילד תכהו בשרוך הנעל על פי זה פוסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה: מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו, ופחות מבן שש אין מכניסים אותו, ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה... (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ב הלכה ב) מינון והתאמה לכח הילד אנו מוצאים תשובה ששולח ר' נטרונאי גאון לשאלה על מלמד תינוקות שמכה את הילדים. מקור זה מלמד על שכיחות ההכאה מחד ועל הגבלותיה מאידך: ומלמדי תינוקות שפירשתם שמכים הרבה את התינוקות, ודאי תינוקות אינם למדים אלא כך, מתוך הכאה... אבל אם מרבה על הקטנים ועל הכחושים - אכזרי הוא, ומתרים בו פעם פעמיים ושלוש, אם מקבל מוטב, ואם לא מסלקים אותו (רב נטרונאי גאון, המאה הט', תרגום תשובות הגאונים גינצברג, גאוניקה, עמ' 119). הכאה לא מתוך כעס מקורות רבים מדגישים שההיתר להכות כמדבר רק כאשר דעתו של המחנך מיושבת, ולא כתגובה כועסת: כאשר מכה את בנו לא יכה אותו מכת אויב, דרך כעס על העבר, רק כוונת ההכאה תהיה להציל אותו מן העתיד. לכן אל יכה אותו הרבה בפעם אחת רק מעט-מעט, לפי דרכו ולפי הנאות לו. וכשרואה האב שרבה חמתו על בנו לא יכה אותו כלל בעת ההיא (ׁהגר"א, אבן שלמה, ו, ד) על דבר ודאי ולא על ספק להלן תשובה של ר' משה פיינשטיין בעל ה'אגרות משה' מגדולי הפוסקים במאה העשרים, לשאלה בדבר ההיתר להכות: בדבר לענוש תלמידים שהותרה למלמד איזה פרטים בדין זה א' דר"ח כסלו תשכ"ז. מע"כ ידידי הנכבד מהר"ר ישראל יצחק הכהן שליט"א עוסק בחינוך לתורה ולתעודה בטאראנטא. הנה בדבר מלמד שרוצה לענוש תלמיד אחד שהותרה לו כדאיתא במכות דף ח', ודאי הוא עכ"פ על דבר ברור שעשה התלמיד מה שצריך לעונשו ולא על חשד בעלמא, ואף שיש לו אומדנא לפי דעתו שנער זה עשה הדבר, לא שייך לשום אדם בעולם שיוכל לסמוך על גודל דעתו ולענוש אף עונש כל דהו בלא ידיעה ברורה דעדים, דאף דבר השוה רק פרוטה בעינן עדים וכ"ש עונש הגוף דשוה יותר מממון. ולא עדיף המלמד במה שהתירו לו לענוש מב"ד שעל חשד בעלמא אינו כלום לענוש. ומה שאיתא במכות שם /דף ח'/ דאף בגמיר יכול לענוש, הוא דוקא אם אפשר לפי כשרונותיו ללמוד יותר בטוב ומתעצל לעיין היטב יכול לענשו, אף שבעצם הוא גמיר ואינו מבטל בזמן דגם זה שמחסר בעיונו הוא עצלות וראוי לענשו, וזה ודאי הוא רק כפי דעת המלמד שזה נחשב כדבר ידוע לפניו מצד שהוא מומחה ויכול לדון בזה, כי הרי אי אפשר שיביא לפני ב"ד לדון בזה. וכן יש ודאי עוד דברים שאירע לרב ומלמד בתלמידיו בכל עת שע"ז סמכו עליו שידון לחנכם לפי דעתו דלא שייך להביא ע"ז עדים ודיינים, ולכן הוא כעין מה שמצינו בחו"מ סימן ל"ה סעיף י"ד דבמקום שאין רגילין אנשים להיות שם איכא תקנת קדמונים להאמין נשים, וכן הוא לרב ומלמד עם התלמידים שהוא דבר המצוי בכל עת בינו לתלמידיו הוכרחו לסמוך על דעתו ונאמנותו לבד. אבל עכ"פ הידיעה לו צריך שתהיה ברורה ולא בחשדים בעלמא. ואם יש לו איזה ספק וחשד על אחד מהתלמידים באיזו דבר שלא כשורה צריך לדבר בדברי מוסר ודברים המקרבים לתורה ומרחקים מהדבר שחושד, וכשיודע בברור ויראה שיש צורך לענשו רשאי לענשו בישוב הדעת ולא בכעס ורוגזה. (שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב סימן קג) התחום עליו מותר להכות תשובה אחרת של בעל ה'אגרות משה' ממשיכה את הדיון בשאלת ההכאה החינוכית והנה לע"ד פשוט שבמקל ובכל דבר שאפשר שיחלה התינוק כשמכין בו מכה גדולה בכוח, אסור להמלמד להכות התלמידים בו אפילו רק הכאה קלה ואף לא להפחידם בעלמא שיכה אותם בזה. שלכן אסור להמלמד להחזיק מקל ביד, אלא צריך שיהיה מוכן אצלו רק הרצועה קטנה שהתירו להאב ומלמד להכות את התלמידים כשיפשעו ולא ילמדו כראוי (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ב' הלכה ב'). ונכון הוא מה שהביא כתר"ה שהגאון ר' ראובן גראזאווסקי ז"ל כתב בשם הגרש"ז שהמכה במקל עובר בלאו דחובל בחברו, שהכוונה נראה שהוא אף שיכה בהמקל מכה קלה, דהא מאחר שאסור לו להכותו להתינוק במקל הוא כמו שמכה סתם לישראל שעובר בהלאו אף במכה קלה שלא הזיקו כלל. וגם מש"כ החיי אדם שהביא כתר"ה שיכנו רק בשבט וברצועה, וגם פשוט שמכות אכזריות אסור להכות אף בשבט וברצועה. ולעניין זה שווין אב ומלמד. אך יש חילוק, דהמלמד אינו רשאי להכותו אלא בעניין הלימוד ומפריעי הלימוד, והאב רשאי להכותו גם על ענייני המידות וכדומה, וגם לפעמים על דבר קטן, כדאיתא במכות (ח' ע"ב, ועי' באגרות יורה דעה ח"א סימן ק"מ) אע"פ שגמיר איכא מצוה, וכמובן שהוא דווקא כשיש לו קצת טענה עליו אף שאין כדאי בשביל זה להכות, שהאב מותר והמלמד יהיה אסור בזה. (שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ד סימן ל) התנגדות להכאה לעומת כל האמור לעיל ישנם חכמים בדורות האחרונים אשר התנגדו לעצם ההכאה: נביא כמה דוגמאות: הרש"ר הירש בספרו על יסודות החינוך כותב: אנו נהיה האחרונים להמליץ על עונשים גופניים... והדברים אמורים במיוחד כלפי בית ההורים. אם הילד ירגיל את עצמו להתרשם מהערה ביקורתית של ההורים רק אם יחוש אותה על גופו, ולציית לפקודות רק מתוך פחד מפני מכות, הרי יתקהה חושו המוסרי וממילא יזלזל גם בהערותיו של המורה (רש"ר הירש, על יסודות החינוך, חלק ב, עמ' סה). הראי"ה קוק כותב ב'עין איה': יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות . כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם כ"א בדרכי נועם. והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, ער הימים האלו שהנסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל רוח קדשם. ר"ל אומר יותר ממאה מלקיות, שנאמר תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה. נראה שהוסיף על דברי רבי יוחנן הקודמים, שאמר יותר מכמה מלקיות, דיש שני ענינים בחינוך המוסרי, יש חינוך תמידי להרגיל את האדם במעשים טובים ובמדות טובות. ויש חינוך פתאומי, מקרי, בשעה שמזדמן שסר מדרך הישר ונחוץ להוכיחו. והנה רבי יוחנן אמר יותר מכמה מלקיות, הכונה שהוא טוב להשתדל שתהי' ההדרכה המוסרית באה במחונך מצר שכלו והכרתו בתמידות יותר מאלו נכהו ועי"ז נחנכהו לסור מרע בכלל וללכת בדרך טובים. ור"ל אמר יותר ממאה מלקיות, הכונה אפי' בשעת החינוך המקרי, כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות מאה מלקיות. האופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך גם ע"ז יפה המרדות השכלית, כי הניצוץ השכלי שבאדם יאיר גם מחשכי לב אותם שכבר העוו דרכם. רק החובה להעלותם במעלת נבונים, שיהיו ראויים להכיר ערך המרדות שבלב. מה לדעת הרב קוק היתה תפיסת חז"ל על השמוש באלימות לצורך חינוך? כיצד הדבר מתיישב לדעתך עם המקורות האחרים שראינו? על אי יעילותה של המכה כותב גם הרב דוד חיים הלוי בשו"ת עשה לך רב: ולגופה של השאלה, אם מותר למורה להכות תלמידים שהוריהם ביקשום לעשות כן בגין התנהגותם, נראה לי ברור שרשאי ומותר... אלא שכבר נתבאר שרשות הרב להכות תלמידו היא מכה קלה ברצועה קטנה בלבד, ומכה כזו אינה יעילה כדי לשפר התנהגותו של תלמיד מתפרע. ולהקנות לרב רשות להכותו כדרך שאב מכה בנו לשיפור התנהגותו, קשה הדבר בעיני מאד, מן הטעם שהסברנו שהורים האוהבים את בנם אהבה רבה בודאי שלא יבואו להכותו מכה אכזרית, מה שאין כן במורה. (הרב חיים דוד הלוי, עשה לך רב, חלק עמ' קצז) על הדיבור הפוגע והמאיים אחת הטענות שטוענים מצדדי ההכאה הקלה היא שפעמים רבות אם ההורה/מורה אינו רשאי להשתמש בה, הוא ישתמש בדיבור שיכול להיות פוגע וקשה מהכאה. דיבור כזה יכול להיות איום על הילד או פגיעה בדיבור דוקר. לעניין זה יש מקור בדברי חז"ל. שני סיפורים על אבות שאיימו על בניהם מופיעים בצמידות במסכת שמחות: מעשה בבנו של גורגוס בלוד שברח מבית הספר והראה לו אביו באזנו ונתירא מאביו והלך ואיבד עצמו בבור ובאו ושאלו את רבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר, מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששבר צלוחית בשבת והראה לו אביו באזנו ונתירא מאביו והלך ואיבד עצמו בבור ושאלו את רבי עקיבא ואמר אין מונעין הימנו כל דבר, מכאן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקהו מיד או ישתוק ולא יאמר לו כלום מסקנת חז"ל מסיפורים אלו היא שאיום יכול להיות עבור הילד מפחיד ביותר, ולכן עדיפה ענישה מיידית או אי ענישה על ענישה מסוג זה. מסיפורים אלו מסיק ר' משה פיינשטיין כמה מסקנות הלכתיות: ג. מי הוא שאסור לאיים על התינוק שיכנו לאחר זמן, מי נחשב תינוק לעניין זה, ואם יש אופן שמותר לאיים על התינוק בעונש ובהא דאסור לאיים על התינוק שיכהו לאחר זמן (כדאיתא בשמחות פרק ב' הלכות ד' - ו', מעשה בבנו של גורגוס בלוד שברח מבית הספר והראה לו אביו באזנו ונתירא מאביו והלך ואיבד עצמו בבור ובאו ושאלו את רבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר, מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששבר צלוחית בשבת והראה לו אביו באזנו ונתירא מאביו והלך ואיבד עצמו בבור ושאלו את רבי עקיבא ואמר אין מונעין הימנו כל דבר, מכאן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקהו מיד או ישתוק ולא יאמר לו כלום), כיוון שהוא משום חשש סכנה שידמה להתינוק שהוא גרוע ממיתה, איכא החשש גם ברב המאיים על התלמיד, ובכל מי שהוא מסור בידו, ואסור לרב כמו לאב. וכן פשוט שאסור זה אף לאיניש בעלמא שהוא ירא ממנו, והוא עוד כ"ש, שעל האב כל תינוק יודע שהוא אוהבו ומ"מ אסור משום שנדמה לו שיענשהו בדבר גרוע וקשה, כ"ש שיש לחוש שידמה להתינוק על אחרים שיכוהו בדבר שלדמיונו גרוע ממיתה. וגם משמע שלאו דוקא תינוק, דהא התינוק שאיירי בשמחות פ"ב ה"ד בעובדא דבנו של גורנוס בלוד שא"ר טרפון אין מונעין הימנו כל דבר, ובה"ה בתינוק דבני ברק שאמר רבי עקיבא אין מונעין הימנו כל דבר, הא איירי שהתינוק היה כבר יותר מבן י"ג והיו לו גם שערות שהיה גדול ממש לעניין חיובי מצוות והעונשין. דאל"כ אלא היה קטן ממש שהיה עדיין פטור ממצוות, הא אף שאיבד עצמו לדעת ממש אין מונעין ממנו כל דבר, מאחר דאינו מחוייב בעונשין, דקטן שהרג נפש במזיד פטור כמו שפטור מכל עונשי התורה. וכמו כן ליכא עליו עונש זה דאיכא על מאבד עצמו לדעת דהוא שאין מתעסקין עמו, אלא מתעסקין עמו כמו במת ונהרג (שו"ע סי' שמ"ה סעיף ג', קטן המאבד עצמו לדעת חשוב כשלא לדעת). וא"כ איירי כשכבר היה חייב במצוות, ומ"מ כיון שאיבד עצמו בשביל האיום תלינן דעדיין אין בו דעת להבין שאביו, ואף רבו ואחרים, לא יכוהו אלא באופן קטן שלא יחלה ויסבול יסורין מזה. והוא משום שעדיין יכול לטעות אפילו על אביו וכ"ש על אחרים שיכוהו באופן שיהיה לו יסורין שקשין ממיתה, ומחמת זה איבד את עצמו, שתולין להקל בזה לעניין התעסקות שהוא חיוב על כל אדם להתעסק בכבוד המת, וגם מחמת שיש להעמיד על חזקת כשרות. ואולי איכא גם חזקה שכל אדם רוצין לחיות. וא"כ גם לתלמידים שכבר הם בני י"ג וי"ד ששייך שהמלמד יכה אותם אסור לאיים עליהם לעונשם לאחר זמן אלא יענשם תיכף... ופשוט שמסברא לא היה האיסור אלא כשלא אמר לו במה יענשהו. דאם אמר שיענשהו בדבר שאין בזה פחד מיתה או יסורים גדולים לא היה לן לאסור. אבל מסתבר שיש לאסור בכל אופן, שלא יתרגלו לאיים בעונשין. אבל ודאי רשאין לקבוע שתלמיד שיעבור ויעשה דבר זה יענש בשילוחין מחדר זה ויצטרך אביו לבקש בעדו מקום אחר, או שאם יעבור יענש בשלש או ארבע הכאות ברצועה, שהוא רק ידיעת חומר האיסור. וכדאי לומר להתלמיד כשעבר פעם ראשון שאם יבטיח להרב שלא יעשה יותר, הוא מוחל לו. באיזה "תינוק" מדובר לדעת ה'אגרות משה', מה ראייתו? באיזה אופנים האיום אסור ? החוק במדינת ישראל החוק במדינת ישראל עבר תמורות בנושא ההכאה החינוכית. כידוע החוק הישראלי אינו נסמך באופן מרכזי על עמדת ההלכה. לפיכך למרות שבפסקי דין הוזכרו המקורות היהודיים בעניין, בעיקרו של דבר הן ההיתר שהיה בחוק להכות, והן האיסור שהופיע אחריו, שניהם נשענים בעיקרם על המשפט הכללי וכן על תפיסות חינוכיות ומוסריות שאינן נסמכות על המשפט העברי. באופן כללי עד שנות התשעים היתה מותרת הכאה חינוכית: כך נקבע בפקודת הנזיקין: "בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם... הנתבע הוא הורו או אפוטרופסו או מורהו של התובע... והוא ייסר את התובע במידת הנחיצות הסבירה למען ייטיב דרכו"(פקודת הנזיקין, שעד לשנת 2000, בסעיף 24) בפסק דין מפורסם בעניין הכאה בשנת 1952 נאמר שהכאה סבירה מותרת להורים. מדובר במשפטה של נזירה יוונית קתולית בשם דלאל ראסי שכיהנה כמפקחת ומשגיחה בבית יתומות בנצרת. היא נאשמה בשורת עבירות פליליות ביניהם מעשי התעללות כלפי בני חסותה. ע"פ ממצאי בית המשפט המחוזי היא בעטה בגבה של ילדה, משכה בשערה של ילדה אחרת והכתה אותה, סטרה לילדה בת 11 על לחייה ולקחה מחט ודקרה אותה בשפתה. הנאשמת הורשעה בעבירות תקיפה והתעללות בבית המשפט המחוזי וערערה לבית המשפט העליון, שם טענה "שהענישה את הילדות כאשר יענישו הורים את ילדיהם". השופט חשין אישר את ההרשעה אך התייחס לטענתה זו וקבע שלהורים ולמחנכים יש הסמכות להטיל עונשים גופניים: "האב, במסרו את בנו לחינוך, ממלא את ידו של המחנך להדריך את הילד בדרך טובים בכל האמצעים העומדים לרשותו של פדגוג, ובכלל אלה גם שוט ורצועה. כמו כן ייתכן לומר כי האב מעביר למחנך את כוחו הוא לייסר ולהעניש את הילד עונשי גוף. אך השאלה תהיה אז: מה מקור כוחו וסמכותו המשפטיים של האב גופו? מניין שואב הוא את הזכות החוקית לפגוע בבנו?... אין לנו אלא להסתמך על מה שבא לו לציבור בקבלה, איש מפי איש, בן מפי אביו, דור מפי הדור שקדם לו, כלומר על מנהגו של עולם שתוקף דין לו... והשאלה היא רק שאלה של מידת העונש והתאמתה אל חומרת החטא".(פסק דין בעניין דלאל ראסי) לעומת זאת בפסקי דין מאוחרים יותר קיבל בית המשפט את התפיסה שענישה גופנית אסורה. התנהגותה של המשיבה חמורה היא. היא פגעה קשות בגופו ובנפשו של תלמיד קטין שהיה נתון לאחריותה החינוכית. אלימות פיזית כלפי תלמיד אסורה היא. מלקות, מכות ומשיכות אזניים - אין מקומן בבית הספר. חדר הכיתה הוא מקום הוראה ולא זירת אלימות. גופו של תלמיד ונפשו אינם הפקר. כבודו כאדם נפגע אם מוריו מפעילים כלפיו אלימות פיזית. (פס"ד השופט ברק) לעומת הגישה המקנה להורה הגנה מפני אחריות פלילית אם העניש את ילדו בעונש גופני "סביר", קיימת גישה השוללת מן ההורה סמכות לענישה גופנית כלפי ילדו. גישה זו שמה את הדגש על זכות הילד לכבוד, לשלמות הגוף ולבריאות הנפש. לפי אותה גישה, ענישה גופנית כשיטת חינוך לא רק שאינה משיגה את מטרותיה, אלא היא גורמת לנזקים פיזיים ונפשיים לילד, שעלולים להטביע חותמם עליו גם בבגרותו (פס"ד השופטת בייניש) קראו בפסק הדין של השופטת בייניש, את הסעיפים 20-30 מה הנימוקים המרכזיים של השופטת בייניש בפסיקתה נגד הכאה? נסו לסמן לפי פסק הדין את השינויים שחלו במשפט הישראלי בשנים האחרונות.