מטרת הלימוד

לפניכם מספר מקורות העוסקים במצוות תלמוד תורה ובשורשיה הרוחניים. עיינו במקורות בעזרת השאלות שבצידן: ספר חסידים אהוב לך את המצוה הדומה למת, מצוה שאין לה עוסקים. כאשר תראה מצוה בזוייה שאין לה עוסקים, כגון שתראה שבני עירך לומדים סדר מועד וסדר נזיקין, ואתה תלמוד סדר קדשים. ואם תראה שאינם [צ"ל: שהם] חוששים ללמוד מועד קטן [ופרק]‏ ומי שמתו מוטל לפניו- אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם. כי הם דוגמת מת מצוה, אותם מסכתות ואותם הלכות שבני אדם אין רגילים בהם. שזה דומה לאחד שהיו לו בנות. תבעום בני אדם והשיאום להם, ונשארה בת אחת שלא תבעוה להנשא. אמרה לאביה: לאחיותי למדת אומנות נקייה, מעשה אורג, מעשה רוקם, לכך קפצו הכל עליהם והיו להם לאנשים. אבל למה נתתה לי אומנות שהכל מתרחקים ממני, לארוג בגדי אבל ותכריכי מתים? אילו היתה אומנתי בגדי שמחה, גם אנכי הייתי לאיש כאחת מאחיותיי. אמר לה אביה: אני אשבח אותך לכל, שילכו הכל אצליך. כך אמרה מסכת מועד קטן והדומה לה: רבונו של עולם, למה אין עוסקין בי כמו בשאר מסכתות, והקב"ה אמר: הרי כבר נאמר (קהלת ז, ב): 'טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו (ספר חסידים סימן א) לפניך דיון בקטע שנכתב על ידי פרופ' יוסף דן: "מת מצוה" היא אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על האדם על-פי המסורת ההלכית והמוסרית. היא מיוחדת בכך שאין לצפות להכרת תודה מצד מי שהמצווה מיטיבה עמו. הכוונה בדרך כלל לגופת מת יהודי אלמוני שנמצאה באחד המקומות ויש לטפל בה ולהביאה לקבר ישראל. חובה זו מוטלת על משפחתו וקרוביו של המת, אבל כשהמת הוא אלמוני לא ברור מי החייב בטיפול זה, ולכן מי שנוטל על עצמו חובה בלתי-נעימה זו מקיים מצווה שאיננה מוטלת עליו במישרין, ולכן שכרו גדול. ר' שמואל ור' יהודה משתמשים במושג הלכי זה כמטאפורה לכל מצווה מוזנחת, שבני-אדם מבקשים לחמוק ממנה, כלומר, במקום "מת מצוה " אמור: "מצוה הדומה למת", המצווה היא המת שיש לטפל בו . ההנחיה היא לנהוג בכל תחומי החיים על-פי העיקרון של "מת מצוה": בכל מקום שאפשר לבחור יש להעדיף את המצווה המוזנחת על זו שרבים עוסקים בה, כי בכך מוקנה ערך נוסף לקיום המצווה. לימוד התורה הוא מצווה חשובה, אבל לגבי החסיד העיקר הוא לקיים את לימוד התורה בצורה הקשה והלא-נעימה ביותר, דהיינו, ללמוד אותן מסכתות ואותם פרקים שאחרים נמנעים מללמוד אותם. "מצווה הדומה למת" איננה ניכרת מן הדיון ההלכי והמסורתי המוקדש לה, אלא מייחסה של הסביבה החברתית אליה. כלומר, ערכו של קיום מצווה איננו נקבע על-פי מידת החשיבות הניתנת לה במקורות ההלכיים, אלא על-פי מידת המאמץ הרוחני שיש להקדיש לקיומה. מידתו של מאמץ זה נקבעת על-פי יחסם של בני-האדם אליה, מתוך אמונה כי הציבור יבחר תמיד בדרך הקלה והנעימה ביותר כדי לצאת ידי חובה. החסיד נדרש אפוא להתבונן לאו דווקא בפרטיו של הציווּי ההלכי, אלא בהתנהגותם של הסובבים אותו , וללכת במכוּון וביודעין בדרך המנוגדת לזו של החברה שבה הוא חי. החסיד חייב להיות יוצא דופן, משום שרק בדרך זו יוכל לבטא את החיפוש אחר הדרך הקשה ביותר לקיים את מצווֹת האל. "מת מצווה" הוא אפוא פן אחד של הכלל "במקום שקשה עליו הדבר", ובעת ובעונה אחת הוא מבטא את העיקרון "לפום צערא אגרא" – השכר ניתן לפי המאמץ שהושקע בקיומה של המצווה. ככל שהמאמץ גדול יותר כן גדול יותר השכר, והמאמץ הרב ביותר נדרש בשעה שאדם הולך נגד הזרם ופועל בניגוד למוסכמות של החברה שהוא חי בה . לפנינו דוגמה מובהקת לספּיריטוּאליזציה של החיים הדתיים בלי לפגוע בחיוב הגופני המעשי של המסורת: ערכה של המצווה נקבע על-פי המאמץ המושקע בעשייתה, ומאמץ זה הוא מאמץ רוחני מובהק של התגברות על לחצים חברתיים ושל מסירות גמורה לאל, ולא לחברה . החיים הדתיים נתפשׂים אפוא בצורה ספּיריטוּאלית מובהקת, אבל לא ייתכן להגיע למעלה זו בלי לקיים את המצווה החומרית, בלי לשבת בבית המדרש וללמוד את מסכת מועד קטן או את פרק "מי שמתו מוטל לפניו".... מסירות הנפש הנדרשת מן החסיד היא מעין "קידוש השם" בזעיר אנפין – עליו להקריב את נטיותיו האנושיות, את ציפיותיו להכרה ולהערכה חברתית, על מזבח הדרישה למסירות רוחנית שלמה לציווּיוֹ של האל. הדבר ניכר היטב בהגדרה שמגדיר ר' יהודה החסיד את מהותו של החסיד . o מה הדרך לבחירת מצוות על פי ספר חסידים ומה הכיוון הרוחני שהיא מייצגת? o מה המשמעות של דרך זו בלימוד תורה? ספר חובות הלבבות נעיין בדברי ר' בחיי בהקדמה לספר חובות הלבבות: ... ואשר ידבנו לבו מהם לעיין בחכמת התורה, הוא מתכוון רק לדבר שיקרא בו חכם אצל עמי הארץ, ושיתואר במדע אצל הגדולים המדומים. ויט מדרך התורה אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה, ולא ינקהו ממכשול בנפשו, ושאם לא היה יודעו לא היה נענש עליו, והניח לעיין בשורשי דתו ויסודי תורתו, אשר לא היה לו להתעלם מהם ולהניחם, ושלא יוכל לקיים מצוות אם לא ידעם ויעשם. כמו אמונת הייחוד: - אם אנחנו חייבים לעיין בו מצד שכלנו, - או אם יספיק לנו אם נדעהו מצד הקבלה, שנאמר שאלוהינו אחד כאשר יאמרו הפתאים מבלי אות ומופת, - או אם אנחנו חייבים לחקור על עניין "האחד האמת" ו"האחד העובר", להבדיל העניין אצלנו משאר עניני האחדים הנמצאים, אם לא. והעניין הזה, אין המאמין רשאי שלא ידענו, שהתורה הזהירה עליו: דכתיב (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'. וכן שאר מצוות הלבבות שזכרנו ושאנו עתידים לזכור, אשר לא תיגמר אמונת המאמין אם לא ידעם ויעשם. והיא החכמה הצפונה אשר היא אור הלבבות ונוגה הנפשות. ועליה אמר הכתוב (תהילים נא) הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני. ואמרו על אחד מהחכמים, כי היה יושב עם בני אדם עד חצי היום, וכשהיה מתייחד עם חבריו היה אומר 'הבו האור הצפון', רצונו לומר חכמת הלבבות. ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מעניין דין הגירושין. והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות אשר אינך רשאי להתעלם מהם, ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בהם מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בהם מעוות במידת נפשך?! והנה אני נשבע, כי מחמש ושלושים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורוב הספרים אצלי, ולא פיניתי לבי למה שפינית לבך לשאול עליו. והאריך להוכיחו ולביישו על זה. מה הביקורת של ר' בחיי על הלימוד בזמנו? במה צריך לעסוק הלימוד בעיקר לשיטתו? הסבירו את הלקח שעולה מהסיפור שהובא בקטע? במקום אחר בספר חובות הלבבות מספר ר' בחיי סיפור על מלך שמחלק זרעי משי (חומר גלם) לשני עבדים ורוצה לבחון אותם מה יעשו עם חומר זה: וראיתי לחתום פתיחת הספר הזה במשל נאה יזרז אותך לעמוד על עניינו, ויעירך לדעת מעלת המין הזה מן המצוות משאריתן, ומעלת שאר החכמות הטבעיות והמוסריות והדבריות מחכמת התורה. והבינהו בקראך אותו, והשיבהו ברעיוניך, תמצא מה שאתה חפץ בעזרת השם. והוא, שאחד מן המלכים חלק אל עבדיו לוזי המשי, לבחון בהם את דעתם. הזריז מהם והנלבב שבהם, בחר מחלקו הטוב שהיה בו, ומן השאר גם כן בחר הטוב שבו, ועשה מחלקו שלושה מינים: טוב ובינוני ופחות. ועשה מכל מין לבדו הטוב במה שראוי לעשות ממנו, ועשה ממנו אצל האומנים הבקיאים בגדי חופש מגוונים שונים זה מזה, וצבעונים שאינם דומים זה לזה, וילבשם לפני המלך בכל זמן ובכל מקום כראוי לו מהם. והכסיל מעבדי המלך עשה מכל חלקו מן המשי מה שעשה הזריז מהמין הפחות שבו, ומכרו במה שנזדמן לו מן הדמים, וימהר ליהנות בו במאכל טוב ובמשתה טוב וכדומה לו. וכשהגיע הדבר אל המלך, רצה את מעשה הזריז הנלבב, והקריבו אליו והעלהו אל מעלת אנשי סגולתו. וירע בעיניו מעשה הכסיל ויגרשהו והרחיקו אל שוממות ארצותיו, והשכינו עם אנשי קצפו. וכן האלוהים יתברך נתן ספר תורתו האמת לעבדיו לבחון אותם. והמשכיל הפקח כשהוא קורא אותו ויבינהו הבנה ברורה יחלקהו לשלושה חלקים: האחד מהם לדעת העניינים הדקים הרוחניים אשר הם מחכמת המצפון כחובות הלבבות ומוסרי הנפשות, ויחייב את נפשו לעשותם תדיר. ואחרי כן יברור ממנו חלק שני והיא חכמת חובות האברים בזמנם ובמקומם. ואחר כך ישמש בחלק השלישי בענייני דברי הימים לדעת כיתות בני אדם ותולדותם על סדר הדורות שעברו, ומה שאירע מן הדברים והחידות בימים קדמונים, וישמש בכל עניין ממנו בזמנו ובמקומו וכראוי לו כפי הצורך אליו... כאשר זימן העבד הזריז כלי בעלי המלאכות להשלים מה שכוון לעשותו מן המשי של המלך. והפתי הנמהר, בעומדו על ספר האלוהים, הוא משמש בו לדעת חידות הראשונים ודברי הקדמונים, וימהר ליהנות בו בענייני העולם, ויביא ראיה ממנו לרדוף אחרי התאווה ולהניח דרך הפרישות, ולעשות כרצון איש ואיש, וללכת אחרי רצון כל מין ומין מבני האדם כדעתם וכחפצם. והוא כמו שאמר הכתוב (משלי ה) הוא ימות באין מוסר, וברוב אולתו ישגה. על פי המשל של רבינו בחיי למה נמשלה התורה? מהם חלקיה ומה מדרגתם? באיזה כלי ניגש האדם אל התורה כאשר הוא רוצה ללמוד נכון? נשים לב לכך שלפי רבנו בחיי לא די שאדם לומד תורה. אפשר שלימוד התורה עצמו ישמש את האדם כאסמכתא ללכת ברצונו ותאוותיו אם הוא לא יבחן בשכלו את התורה וידרג אותה לפי חשיבות חלקיה. התורה מומשלת לחומר גלם שניתן לאדם כדי לבחון אותו. אם האדם ישתמש בשכלו שהוא הכלי שה' נתן לו להכרת העולם וללימוד התורה הוא יבחין בתוך התורה עצמה בין הדברים החשובים יותר לחשובים פחות ויתן לכל דבר את ערכו. לשיטתו של ר' בחיי דוקא המצוות הפנימיות שמסורות ללבו של האדם הן המצוות החשובות ביותר בתורה שלהם צריך לתת את מירב תשומת הלב. רמב"ם לאחר שהרמב"ם מלמד בארבעת הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה את היסודות של מעשה בראשית ומעשה מרכבה הוא כותב: וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו--הם שחכמים הראשונים קוראין אותן פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס: ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין. ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס, אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר; ולחם ובשר זה, הוא לידע ביאור האסור והמותר וכיוצא בהן משאר המצוות. ואף על פי שדברים אלו, דבר קטן קראו אותם חכמים, שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה, ודבר קטן הוויה דאביי ורבא; אף על פי כן, ראויין הן להקדימן: שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה, ועוד שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא. ואפשר שיידעם הכול--גדול וקטן, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר. (הלכות יסודי התורה ד, כ-כא) • מה סדר הלימוד הנכון לפי הרמב"ם? • כיצד הרמב"ם מפרש את המושג "הוויות דאביי ורבא" האם מדובר על ידיעת כל התלמוד? הוכיחו! • מהו הלימוד החשוב לפי דעת הרמב"ם? את הדרך ללמוד את התורה שבעל פה והוויות דאביי ורבא סלל הרמב"ם בחיבור משנה תורה. כך הוא כותב בהקדמה לחיבורו: ובזמן הזה תכפו צרות יתרות, ודחקה שעה את הכול, ואבדה חכמת חכמינו, ובינת נבונינו נסתתרה; לפיכך אותן הפירושין והתשובות וההלכות שחיברו הגאונים, וראו שהם דברים מבוארים, נתקשו בימינו, ואין מבין ענייניהם כראוי אלא מעט במספר. ואין צריך לומר, התלמוד עצמו: הבבלי, והירושלמי, וספרא, וספרי, והתוספתות--שהן צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך, ואחר כך ייוודע מהן הדרך הנכוחה בדברים האסורין והמותרין ושאר דיני תורה היאך היא. ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בן רבי מיימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אלו הספרים; וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני תורה: כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול--בלא קושיה ולא פירוק, ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורין והפירושין הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו. עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים: כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן, שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה--לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם. מה מטרת ספר משנה תורה ? נעיין בשני מקורות מדברי הרמב"ם שבהם הוא מדריך כיצד ללמוד תורה את תלמידו ר' יוסף בן ' יוסף בן יהודה אבן שמעון, התלמיד שלו הקדיש את ספר מורה הנבוכים א. ואמנם אשר זכרת מן ההליכה לבגדד – הנה הרשתיך שתפתח לך מדרש ותלמד ותורה הלכה, עם השקידה על ידיעת החבור (=משנה תורה). אבל חוששני לך שיארעו לך קטטות עמהם תמיד (הכוונה לראש הישיבה ומר זכריה שישבו בבגדד אשר חלקו על הרמב"ם במספר דברים) ולא תושג תכלית זולת הקטטות. ועוד שאם תצטרך ללמד יבטל מסחרך, ולקחת מהם – לא איעצך, אלא זוז מחיטות או נגרות או אריגה על דרך ההשתכרות אהוב אצלי מרשות ראש הגולה. ואם תתעסק עמהם תתבזה. ועצתי לך שתעשה יגיעך המסר ולימוד הרפואה, עם העסק בתלמוד תורה באמת. ולא תלמד אלא הלכות הרב ז"ל (=הרי"ף), ותשוה אותו לחבור, ואם מצאתם מחלוקת, תדעו שעיון התלמוד מביא לכך ותדרשוהו במקומותיו. ואם תכלה זמנך בפרושים ובפרושי הויות הגמרא, ואותם הדברים אשר הנחנו מעמלם – הרי זה אבוד הזמן ומעוט התועלת... ב. וכבר העידותי בו (=בך, בר' יוסף) שלא יתרשל עד שישיג החיבור כולו (ספר משנה תורה) ויעשהו לספרו, וילמדהו בכל מקום להפיץ תועלתו. לפי שהתכלית המכוונת במה שחובר בתלמוד וזולתו - כבר נכרתה ואבדה, ותכלית הלמדנים - כילוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו הכונה והתכלית היא האימון בויכוח, לא זולת זה. וזו לא היתה הכונה הראשונה, אבל המשא ומתן והויכוח אמנם נפלו במקרה... והכונה הראשונה אמנם היתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להזהר ממנו. וזה מבואר לשכמותו. ולפיכך נחלצנו אנחנו אל המכוון הראשון, להקל זכירתו - יתר על כן: להודיעו, לפי שכבר אבד בתוך כל דברי המשא ומתן והנחנו מה שזולתו למי שיבחר שיעשהו אימונו וכל שכן שאין שהם מי שיחשבהו אמון, אלא יחשבהו התכלית והכונה הראשונה אשר בה יעשה גדול ואותה יש לבקש". (מהד' הרב שילת, עמוד רנז-רנט) מה עולה מאיגרות הרמב"ם לתלמידו לגבי הבנתו את מצוות תלמוד תורה? מה יחסו ללימוד המשא ומתן שבתלמוד? מדוע? האם נראה לך שהרמב"ם מגיב ללומדי התורה שבימיו? קריאת רשות- על שיטת הרמב"ם בעניין לימוד תורה ראו מאמרו של משגב נר והתגובות עליו הרב קוק נעיין בשני פרקים מתוך אורות התורה המתייחסים לדברי הראשונים שראינו: בהאי כללא (=בזה הכלל) שלא יטייל בפרדס אלא מי שמלא כרסו בבשר ויין, יש לומר דהיינו במי שבא לעשות רק כפי חובת התורה מצד הדין. אבל מי שמרגיש בלבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים, להשכיל באמתתו ית', הרי הוא בכלל "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", כיון שמהסתם בודאי יש לו לזה כשרון מיוחד, ומזה עצמו מוכח שזהו רצונו של הקב"ה שהוא יעסוק בידיעת שמו ית'. וזולת זה כל הענינים האלה הנוגעים לידיעת שמו ית' כפי הצורך של קביעת היראה, כפי מה שהאדם מרגיש בו מה היא קביעת היראה. כיון שכבר חננו השי"ת דעה והשכל ושהוא מבין היטב שהם קובעים בו את היראה ומבלעדם תחסר לו, אצלו ודאי הם עצמם הבשר והלחם המה, ואין זה כלל בכלל טיול בפרדס רק מה שהוא למעלה מכדי צורך קביעת היראה. ע"כ מי שמרגיש שכלו ונטיתו באמת לדעת את ד', יהי' חזק מאד בדרכו וידע כי ישכיל ויצליח, ויראה לקבע זמנים רשומים לדעת פשטי התורה והלכותיה בעיון כראוי, ועיקר למודו בעומק שמחת לב וקביעות יהי' במה שנפשו חושקת לדבקה בידיעת שמו ית', וידע שלו כך יאתה (=ראוי). ואם יראה שרוב הלומדים אין הנהגתם כך, ידע שבאמת להם ראוי שלא יהרסו אל הקודש עד שילכו כפי ההדרגה, ואין שייך בזה להתרוממות והתפארות, רק בחינות מחולקות באצילות הנפשית. ויש לומר שמי ששכלו לפי טבעו דורש דוקא, שיהיו הענינים הקדושים האלהיים ערוכים ושמורים אצלו ושישכיל בהם, אז אי אפשר לו להיות זוכרו ית' תמיד רק על ידי ידיעת שמו והשכלתו, כי כל זמן שיחסר המזון הנצרך לפי המזג הרי החלישות מורגשת, אף על פי שמי שאין צריך כל כך למזונו יהי' בריא אולם במעט מזון, מכל מקום אין ללמוד מאיש לאיש. על כן מי שלבו נשאהו לעיין בענינים הרמים לא יבהל וידע כי כך היא חובתו, והדרך הכבושה לכל לא יניח לגמרי, אבל ידע כי אי אפשר כלל שתהי' נאה לו בלא השקפה פרטית על מה שנפשו דורשת ממנו, ואז ישכיל ויצליח ויהי' עובד את ד' בשמחה וטוב לב. (אורות התורה ט, יב) • לאיזו הלכה מתייחס הראי"ה בראשית דבריו? • מדוע מי שמרגיש בלבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים יכול לדעת הראי"ה לשנות את סדר הלימוד? • איזה עקרונות רוחניים מהווים בסיס להדרכתו של הרב קוק בעניין הלימוד? לפי דרך המעיינים הרוחניים בסדר למוד ההלכות, שלא להיות עסוק בהויות הסוגיות כי אם בהלכה ברורה, על כן הרבה בהקדמת "חובות הלבבות" להורות, שדרך הראשונים היה להוקיר מאד את עתם מלעסוק בה בפרטי השאלות המעשיות, ושננו את דברי הקבלה, ושמו עיקר עיונם בכללות העבודה וטהרת המדות והדעות, וכשהיה נדרש להם לברר ענין מעשי מסופק בררו אותו בתכלית הקצור על פי היסודות שהיו בידם, ואם היה הדבר נוטה לכאן ולכאן, החליטו על פי רוב דעות. וכן הרמב"ם שצוה לתלמידו, באגרתו, שכשיקבע ישיבה יעסוק בחבורו משנה תורה וחבור הרי"ף, ורק כשיהיה להם ספק יכריעו ע"פ התלמוד. ולא הוצרכו לדאוג כלל, שמא לא יוכלו ללמד דבר מדבר, כי הישרת השכל הבאה מההשכלה הגבוהה, אשר ממעין יראת ד' הבהירה, מישרת את הסברא עוד יותר מהעסק בפרטי ההויות. אך אותם שלא באו לידי מדה זו, לישר את שכלם על פי העיונים העליונים, הם צריכים יותר לעסק הפרטי של ההויות, כדי שיוכלו לדון בלימוד דבר מדבר. וכן צריך זה כל אדם בעת ילדותו, אבל תלמידי חכמים זקנים שירצו לשום עמלם בהשכלה עליונה של זכוך הדעות והמדות, הם צריכים להיות גבורים בשנון ההלכות על פי המקורות היותר ברורים, ולא לעסוק כל כך בדקדוקים פרטיים, שנשמתם הגדולה תרגיש אז מכאוב עצום, של צער הקטנת מאורותיה. וברור הוא, שעם הבקיאות והחזרה התדירה, בדברי ההלכות הפשוטות, ולפעמים גם כן עיון הלכה, כדי שלא יתטשטש אצלם סדר משא ומתן ההלכתי על ידי העיון הפנימי ויושר הסברא שבההשכלות האלהיות, יעלו במעלה גדולה ביושר העיון של ההלכה, עד שיזכו תמיד לכוין הלכה ברורה, ובכל מקום תהיה הלכה כמותם כי ד' עמם. (אורות התורה ט, יג) • כיצד מתייחס הראי"ה לדברי בעל חובות הלבבות והרמב"ם על לימוד תורה? • האם הוא רואה מקום לדרך לימוד כזו בימינו? נמקו