איך לומדים תורה?

שיטת המהר"ל בתלמוד תורה קראו את המקורות הבאים וענו על השאלות: מהר"ל נתיב התורה: ובפרק כיצד מעברין (עירובין נ"ד ע"ב) אמר רבי שיזבי משום ראב"ע מאי דכתיב "לא יחרוך רמיה צידו" לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי, ר"ש אמר צייד הרמאי יחרוך. כי אתא רב דימי אמר משל לצד צפרים אם ראשון ראשון משבר כנפיו מתקיים בידו ואם לאו אין מתקיים בידו. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא מאי דכתיב "הון מהבל ימעט וגו'" אם משים אדם תורתו חבילות חבילות מתמעטת, ואם קובץ על יד על יד ירבה. אמר רבא גמירא לה לרבנן להא מילתא ועברי עלה אמר רב נחמן בר יצחק בדידי הוי עובדא ואתקיים בי. פירוש רבי אלעזר סבר כי צייד הרמאי שרוצה ללמוד הרבה ביחד שיהיה נקרא בעל תורה לא יצליח בידו כלל כי ישכח תלמודו ולא יחרוך צידו. וקרא בעל תורה צד צפרים, וכמו שיתבאר עוד, כי התורה היא כמו צפור פורח ממנו בקלות כך התורה היא פורחת ממנו בקלות, ואמר שאם הוא כמו הציד הרמאי שרוצה לקבץ הרבה אז הכל פורחים ממנו, וכן היא התורה אם רוצה לצוד הרבה משתכח ממנו. ורב ששת דריש צייד הרמאי יחרוך, כלומר צריך האדם שיהיה למודו בתורה בתחבולות וערמה שיחרוך צידו ומה ערמתו שמשבר כנפי הצפור ראשון ראשון שלא יפרח ממנו, וכך הוא צריך שיהיה בתורה גורס ראשון ראשון עד שהוא נשאר אצלו לגמרי ולא יפרח ממנו ולשון גורס הוא לשון שבירה, וזה שאמר כי על ידי הגרסא משבר כנפיה ובזה תשמר התורה אצלו. ורבא דרש מצד אחר, כי כל דבר בעולם אפילו אינו כמו התורה שהוא נמשל כצפור רק שרוצה להרבות בדבר אז ימעט וקובץ יד על יד הרבה. והטעם כמו שאמר הון מהבל ימעט, ור"ל כי כל דבר שמקבל האדם צריך שיהא אליו נושא ומתייחס אל הדבר שהוא מקבל, וכאשר אין לדבר ההוא נושא מקבל הוא מסולק מאתו לגמרי כמו שיתבאר. וזהו פירוש הון מהבל ימעט, ר"ל כאשר יש כאן הון שהוא רבוי מהבל שאין בו ממש ימעט, שכל דבר שאין לו נושא עומד בהבל לכך ימעט כי רבוי התורה אין לו נושא שיכול המקבל לשאת לכך ימעט וקובץ יד על יד שאז יש לו נושא יקבץ הרבה. ואמר רבא ידעי רבנן בהא מלתא ועברי עלה, ומה שהיו עוברים היינו שהיה נפשם חשקה בתורה ומכח תשוקתן אל התורה היו משתוקקים לתורה וללמוד הרבה ביחד, עד שמפני גדול השתוקקות שלהם לתורה היו לומדים הרבה ביחד ולא כן, כמו שהוא בדור הזה אשר תחלת למודנו היא לשעה בלבד ואחר כך תשכח ממנו, ודבר זה אין ראוי לתורה כי התורה במה שהיא השכל העליון אין ראוי לה העדר כי השכלי הוא דבר מקוים, לכך כאשר האדם מסיר אותה ומסלק אותה ממנו בשביל זה מגיע אל עצמו העדר כי הוא נתן העדר במה שאין שייך לו לכך מגיע העדר אל עצמו: ובפרק שתי הלחם (מנחות צ"ט ע"ב) רבי אלעזר ורבי יוחנן דאמרי תרווייהו תורה נתנה בארבעים יום ונשמה נוצרה לארבעים יום, כל המשמר התורה נשמתו משתמרת וכל שאינו משמר את התורה אין נשמתו משתמרת. תני דבי רבי ישמעאל משל לאדם שמסר צפור דרור לחבירו לשמרו אמר ליה מה אתה סובר שאם אתה מאבד אותו איסר אני נוטל ממך בדמיה נשמתך אני נוטל ממך עד כאן, בא לבאר כמה גדול עונש המשכח והמאבד התורה, ולא יאמר כי דברים אני משכח ומאבד כמו שהארכנו בזה גם כן בפרק שני עיין שם. ואמר כי התורה נתנה בארבעים יום והנשמה נוצרה לארבעים יום, וזה מורה כי אלו שני דברים דומים ביחד. ודמיון שלהם כי התורה שכל נבדל מן הגשמי וכן הנשמה היא נבדלת לגמרי מן הגשמי, ולפיכך שניהם הם נבראים בארבעים יום, ואין לבאר הטעם במקום זה מפני מה מיוחד לדבר זה ארבעים יום דווקא. וכבר התבאר שמזה הטעם נמשל האדם כמו הדג שהוא צריך אל מים ואי אפשר שיהיה הדג בלא מים, כך הנשמה הנבדלת צריכה אל התורה שהיא השכל האלהי הנבדל והא קיום לנשמה. וכבר בארנו זה למעלה תחלת הנתיב כי הנשמה והתורה הם שייכים זה לזה לכך אם אינו שומר האחד הוא התורה הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו השני. ורבי ישמעאל הוסיף לומר, משל הוא למי שמוסר צפור דרור לחבירו, קרא התורה צפור דרור בשביל כי הצפור דרור אין מקבלת מרות להיות תחת האדם והוא צפור השמים פורח באויר השמים, ודומה לזה התורה כי התורה היא נבדלת מן האדם, ואין התורה תחת האדם כמו שיש שאר קניני האדם שהם תחת רשות האדם אבל התורה היא מן השמים ולפיכך התורה דומה לצפור דרור לגמרי. ומפני כי הצפור דרור הזה אינו מקבל מרות צריך יותר לשמירה שלא יפרח מן האדם, כך התורה מפני שהיא השכל הנבדל אינו עם האדם ואם אינו שומר אותה פורחת ממנו. וכמו מי שהוא נותן לעבדו צפור דרור לשמרו ואומר שאל תאמר שאני נוטל ממך דמים כי אין הדמים דומים ושוים לצפור דרור כי לחשיבותו אין דמים לו רק הנשמה אני נוטל ממך, כיון שאין תשלומין לדבר זה לכך נוטל הנשמה שגם כן אין דמים לנשמה, וכן אומר הקדוש ברוך הוא שאם אין אתה משמר את התורה לחזור על התורה ומניח את התורה להסתלק מן האדם הרי יש ליטול ממך הנשמה, כי אין לדבר הזה שהוא התורה תשלומין כלל לפי מעלת התורה וחשיבותה לכן המאבד את התורה דבר חשוב כמו זה הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו נשמתו. ועתה אוי לנו כי נתפשנו על זה כי לומדים ההלכה על מנת שתשתכח. וכבר בארנו פחיתת הדור למעלה בפרק שני, וכבר בעונותינו הרבים הותרה להם הדבר הזה היתר גמור עד שאין אחד מבקש דבר זה עוד. ואילו נמצאו אנשים מעטים אחד מאלף היתה הנחמה באלו מעטין, אבל שלא יהיה נמצא אחד מני אלף על דבר זה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים על שבר כבוד והוד התורה נשברתי קדרתי החזקתני שמה, וקרוב בעיני אל מה שאמרו שיושב ומסירם מלבו, ואף אם אינו כך הלא התורה צריך שמירה כמו שהוזכר כאן, ואנו עומדים חס ושלום בעונש הזה עד שהדורות האלו שינו דרך הראשונים ואין הולכים בעקבותם שעיקר התורה היתה בפיהם ובלשונם ועתה הוסר דבר זה מאתנו לגמרי עד שהדבר הזה גורם קלקול הדור מכל וכל וכמו שאמר כי קרוב הדבר בפיך ובלבבך לעשותו כמו שהתבאר למעלה, ואל יחשוב החושב כי רק דבר הזה הוא קלקול הדור מכל וכל כאשר אין התורה אתם בפיהם ואין התורה קרובה להם, ועל דבר זה אוי ואבוי על גודל שברנו, ועוד אמרו (סנהדרין צ"ט א') הלומד תורה ומשכחה הוא דומה לאשה שקוברת בניה וכמו שהארכנו על זה בפרק שני, אבל עתה בדור הזה אינם עוברים על זה שאינם שומרים את התורה גם שיהיה משכחים התורה בשביל רבוי תורה, שאין הדבר כך כלל הן יהיה הרבה הן יהיה מעט תחלת למודם התורה שלא תשאר אצלם התורה כלל, ועל זה יתאונן האדם כי גלה ממנו כבוד התורה הודה והדרה ואנחנו ערומים בלא תורה, אוי לאותה חרפה ולאותה בושה וכלימה שנשתנינו מכל הדורות שהיו. והכל בשביל שיאמר שהוא מחדד עצמו בפלפול, ואף אם היה הדבר כמו שאמרו הלא אמרו בפרק הרואה (ברכות ס"ג ע"ב) הסכת ושמע הס ואחר כך כתת, פירש רש"י ז"ל שתוק והאזין לשמועתך עד שתהא שגורה בפיך ואחר כך תחתכנה והקשה עליה מה שיש לך להקשות ותרץ תירוצים עד שתתישב לך כדרבא דאמר רבא לעולם ילמד תורה ואחר כך יהגה עד כאן, הרי לך כי אף אם היה פלפול של אמת צריך שיהיה קודם אליו הגרסא, ומכל שכן כי איך יאמרו שהם מחדדין אין זה אלא שמטפשין טפשות גמור והרי עינינו רואות החדוד הזה ומה שהעלו בידם, והנה הבחורים רכי השנים אם היה בהם גרסא דינקותא אין ספק כלל שהיו רגילים ויודעים כמה וכמה מסכתות קודם שיכנסו לחופה לישא נשים, ועתה אין להם מאומה בידם, והכל בשביל שלמודם תוס' דבר שהוא הוספה וכי לא היה טוב יותר שיקנה גוף התלמוד קודם, והכל בשביל שנדפסו התוספות אצל הגמרא. ואלו נדפסו פסקי הרא"ש ושאר חדושים שחברו האחרונים מנוחתם כבוד אצל הגמרא היו הכל לומדים על שטת ההלכה אף הנערים הקטנים, כי מה לנערים אל דברים אלו שדבר זה גורם לו שאינו עומד על שטת ההלכה על בוריה, כי איך הגדולים והקטנים ישוו יחד בלמודם, ואם אומרים לאבי הנער שיניח ללמוד את בנו שטת ההלכה ולא ילמוד עדיין התוספות, כאלו אומרים לו שלא ילמוד כלל כי אין האב חפץ רק בשם, והנה הארכנו בזה בפרק שני גם במקום אחר ובכמה מקומות עוררתי בלב נשבר ונדכה על שבר התורה, כי לגודל התקלה והמכשול הזה אשר הוא תחת ידינו לא יספיק לדבר מזה. ואם היינו מספרים לא היה אפשר לספר כי היה משמע שאין עוד חסרונות רק אלו, והיה גורם המספר הזה טעות בני אדם שיאמרו שאין עוד ולא יאמרו תנא ושייר רק מאי דתנא תנא ומאי דלא תנא לא תנא. ואני אומר שכל אשר נראה החסרון ותקלה הכל מתחדש מזה, ועיקר שדבר זה גורם סלוק המעשים ויראת שמים מן הדור הזה עד שלא נמצא יראת שמים. כי המעשים כבר אמרו (קידושין מ' ע"ב) גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ואין הפירוש כמו שמבינים כי כאשר לומד תורה ידע אח"כ לקיים התורה על ידי שלמד התורה, וזה אינו כי בשביל כך אין גדול התורה, אבל הפירוש הוא כי התורה היא פועלת שיצאו המעשים לפועל, כי כל שכל הוא שפועל בגשמי ולכך התורה שהיא שכלית פועלת באדם הגשמי שיצאו המצות שבתורה לפועל, ומפני שהתורה היא עלה ופועל למעשה המצות כמו שאמרנו בשביל כך אמר גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה כי התורה היא עלה פועלת, וידוע כי העלה גדול מן אשר הוא עלול. ודבר זה שייך לומר כאשר התורה היא עמו ואצלו כי כל דבר הוא פועל במה שהוא אצלו ולכך אמר הכתוב כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, כי כאשר התורה קרוב אליך שהיא בפיך שאתה חוזר עליה תמיד ולכך היא תמיד גם כן בלבבך דבר זה גורם שתהיה התורה נעשית בפעל כמו שפירשנו למעלה דברי חכמים. וכאשר נתרחקו מן התורה שאין התורה עם האדם אין כאן מעשה המצות כמו שהוא נראה בדורנו. וכמו כן לא נמצא יראת שמים כאשר אין עמו התורה כמו שאמרו (אבות פ"ג) אם אין חכמה אין יראה, ופירוש זה כי היראה כאשר האדם יש לו קירוב אל השם יתברך אז מקבל יראתו דומה למלך בו"ד אין האדם מקבל יראתו רק כאשר מתקרב אליו, ואין האדם מתקרב אל השם יתברך כי אם על ידי התורה כי האדם הוא בשר ודם ומצד שהוא בשר ודם אין קירוב כי אם על ידי התורה השכלית, ובזה יש קירוב לאדם אל בוראו ואז מקבל היראה. ואל יעלה על דעתך שהאדם הוא נחשב בעל תורה בשביל שאם יש לפניו משנה או גמרא שיכול לפלפל ולישא וליתן להקשות ולעקור הרים, אל תאמר כי זה בעל תורה שהרי אין התורה עמו רק שהוא חכם ויודע לפלפל, אבל מה שייך לומר עליו שהוא בעל תורה. רק אם התורה היא עמו קודם ויכול לפלפל ולישא וליתן בתורה זהו שהוא חכם בתורה אשר היא עמו, אבל שיקראו שם בעל תורה כאשר הובא לפניו שיטת הלכה והוא מקשה ומתרץ בה מה שייך אליו שם בעל תורה דבר זה אינו כלל רק שהוא חכם ויודע לפלפל, ולכך אם אין תורה עם האדם אין יראה, והדברים האלו ברורים שדבר זה הוא גורם הסתלקות יראת שמים כאשר אין התורה עמנו. לכן לומדי תורה המרבים בישיבה חזקו ונתחזקה בעד תורת אלהינו ועמדו נא בפרצה הזאת ותלכו בעקבות הראשונים ותהיו אתם עמודי התורה ותקבלו שכר כולם כדכתיב (תהלים קי"ט) הפרו תורתך עת לעשות וגו', וכאלו עשאו לדור כולו שהוא בלא תורה. ואילו כל הימים דיו אין יכול האדם לכתוב ולספר מה שגרם דבר זה. ובמקום שהיו בארצות אלו חכמים גדולים אשר כל העולם שותים מימיהם ובעלי מעשים כמו רש"י ור"ת ובעלי תוספות נשמתן תחת כסא הכבוד, ויש להם מהלכים עם חכמי הלב הראשונים התנאים והאמוראים, ועתה בארצות אלו בעונתינו הרבים והעצומים נשתכחה התורה לגמרי והוסרה מהן הן התורה הן המעשים, והאחד סיבה לשני. וברור אצלי כי מי אשר יפרוש מזה ומכריע גם כן אחרים להחזיק התורה, וירחק ויבטל הדבר שהוא מבטל התורה לכלות ימי התלמידים בדברי הבל ושקר ואין שמים לב כלל שתהיה תורת אמת נשארת עמהם עליו נאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, ומי שמחזיק הדבר שהוא כמו קוץ מכאוב וסילון ממאיר לתורת משה, ברור אצלי שהוא נמנה עם אותם המגלים פנים בתורה שלא כהלכה ואין לו חלק ונחלה עם אשר זכרם לחיי עולם הבא, והוא ברחמיו יחזיר אותנו לתורתו אמן: שאלות • כיצד רואה המהר"ל את התורה בפרק זה? • כיצד רואה המהר"ל את הקשר בין האדם לתורה על פי פרק זה? • מה הקשר בין לימוד תורה ובין קיום מצוות ויראת שמים? • מהי הדרך שראויה ללמוד תורה לפי שיטה זו? • מה דעת המהר"ל על הפלפול ? • מה דעת המהר"ל על לימוד התוספות? • האם יכולת של למדנות ללא ידע יש בה ערך לדעת המהר"ל? מדוע? • כיצד לדעת המהר"ל יש להתמודד עם השכחה של הלימוד? • האם לדעתך שיטת המהר"ל התקבלה למעשה בדורו, בדורנו? שיטת בעל ההפלאה בתלמוד תורה קראו את הקטעים הבאים הלקוחים מתוך ההקדמה של ספר ההפלאה וענו על השאלות: אות כא ועתה נבאר מעט מענין הלימוד ידוע מה שאמרו חז"ל בפסוק את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה אתנו היום שכל הנשמות של ישראל כולם עמדו על הר סיני ופי' בזה את אשר איננו פה הם הנשמות שלא באו לעולם, אפילו הכי הם אתנו היום, והוא מה שתקנו חז"ל בתפלה שכל אדם יאמר 'ותן חלקינו בתורתיך' והוא בכלל מה שאמר 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' ועוד אמרו חז"ל אין כל חדש תחת השמש אבל התורה שהיא למעלה מן השמש יכול כל אדם לחדש את חלקו בתורה אשר קיבלה בסיני. ואמרו עוד: 'כי אם בתורת ה' חפצו בתחלה נקראת תורת ה' ואחר כך נקראת תורתו', על כן ראוי לכל אדם לחדש את חלקו ולהוציאה מכח הנשרש בנשמתו אל הפועל ואמרו לגמור אינש והדר לסבור שבתחלה צריך אדם לגמור ולסדר משנתו משנת חכמים קדמונינו ואחר כך יתבונן בחסדי ה' עליו להמציא את חלקו אשר חננו ה', ולכך היא בטוחה באדם שאם יתיגע ימצאנה, כמו שאמרו 'יגעתי ולא מצאתי אל תאמין' וקאמר הני מילי לחדודי, אבל לאוקמא גירסא סייעתא דשמיא, והטעם כיון שהיא חלקו שבשביל זה בא אל העולם לחדש חלקו בתורה אם כן בודאי ימצאנה. ועל דרך זה פרשתי מה שאמר הכתוב אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר כי החלק שיש לאדם בתורה היא נקרא ארוסתו כמו שכתבו אל תקרי מורשה אלא מאורסה וצריך ליתן כל כחו וחילו ויגיעתו בה כמו שכתוב אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ופרשנו בזה מה שאמר הכתוב וקוי ה' יחליפו כח שהעוסקים בתורת ה' מחליפים כח הגשמי' בכח השכלי ולכך נקרא אשת חיל שצריך ליתן כל כחו וחילו בה כמו שכתוב וחילך לאורייתא וצריך יגיעה עד שימצאנה ועל זה אמר רחוק מפנינים מכרה לשון מכרה הוא משום דקאי על מציאת חלקו לחדש בתורה והיא נקראת משא ומתן בהלכה ועל ידי זה ממציא חלקו ולשון פנינים על דרך שאמרו בגמרא דבר זה צריך לפנים ולפני ולפנים שענינו שצריך עיון גדול להבין עיקר ושורש פנימיות ההלכה והוא רחוק ממי שלא נמסרו לו מפתחות החיצונים וצריך יגיעה רבה עד שימצא מפתח ופותחת חדרי החכמה של ההלכה ויבא היכל חדר בחדר עד שיכנוס לפני ולפנים ואז ימצא מכרה ויקח חלקו. ועל זה אמר בטח בה לב בעלה ר"ל אף שצריך יגיעה רבה מכל מקום דעת לנבון נקל כיון שיודע שבודאי לא יהיה יגיעתו לריק דהובטח לו בודאי שלאחר היגיעה ימצא מבוקשו כמו שאמרו יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. וזהו שאמר ושלל לא יחסר שלא יאמר האדם כיון שהשכחה בדורותינו מצויה הלא גדולי הראשונים אמרו ואנן כאצבע בבירא לשכחה וצריך לחזור תדיר על גירסתו ואם יקבע עת לעיון ימעט בחזרה. ונראה דעל זה אמרו אבל לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא הוא כי השי"ת מסייע למיגעים עצמם בעיון הלכה על דרך האמיתי שאין צריך כל כך לחזור על גרסתו ומצליח בלמודו ולא יפסיד גירסתו וזהו שאמרו ושלל לא יחסר ר"ל אותו העת ששוללת עיון התורה מגירסתו לא יחסר: אך לא יאמר שירבה בזה ויהיה רק עוסק כל היום בעיון כי באמת אין סוף ואין קצה לתבונת התורה אך אם ירבה יותר מדאי בעיון לא יכול לשקוד על למודו וגרסתו ואין זה נכון פן ישכח מחוקק התורה המקובלת... וצריך שידבק בשניהם להיות רוב למודו בדברי רבותינו לחזור על תלמודו ויהיה לו עת קבוע לעיין בכל יגיעתו וכחו האפשרי בעיון ההלכה. וכבר אמרנו על זה רמז אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח כי הענין הוא קמח הוא אחר הטחינה וריקוד שהוא בירר הפסולת כענין שאמרו בגמרא במי שלא דקדק בלמודו לא חש לקמחיה והוא העיון לדחות מעל עצמו הסברות הדחויות המתדמות לו ולהוציא אמתו של תורה אמנם גם מזה אל תנח ידיך אבל צריך לחזור על גירסתו ושניהם כל אחד מועילים זה לזה: אות כג: ... והנה אם בא לאדם איזה קושיא וספק בתורתו ובעבודתו ידע כי מאת ה' היתה זאת כי רוצה להעלותו למעלה עליונה בתורה ובמצות ואי אפשר להעלותו אלא על ידי שיפול באיזה קושיא וייגע וימצא על נכון ובטוח תירוץ וחכמה נפלאה וזהו כאשר ייסר איש את בנו כדי ללמדו ולהבינו ממעלה למעלה כן יבטח האדם כי אילולי שחפץ ה' להגדיל תורתו ולהאדירו לא היה בא לידו קושיא וספק כי אין מדתו בקרב עמו ובניו לבא לידי קושיא וספק כי אם לתועלת תירוצו ובירורו למעלה ירום ונשא מאד וזה שכתוב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ענין הקושיא והספיקות יקראו חטא וחסרון כענין קולע אל השערה ולא יחטיא ונאמר והייתי אני ובני שלמה חטאים והחסרון הזה שמגיע לו ידע כי בודאי טוב וישר ה' ולא על חנם יבא לדעתו קושיא וספיקות המחסרים אותו משלימותו ותמימותו אין זה כי מאת ה' למען ידרך ענוים במשפט וללמדם דרכו כי המשפט הוא ידוע כפירש"י בכמה מקומות שהיא השכל המובן על משפטו בתורה: אות כד: ובזה פירשנו מה שאמר דוד המלך ע"ה בפסוק מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום ענינו ידוע שכל ישראל נקראים בשם יעקב והתלמידי חכמים שבהם נקראים בשם ישראל כי כולם גוף אחד אלא שהם כמו ראש לעקב והנה אותן שהם בחינת יעקב מגיד ה' דבריו לפניהם בדרך נקל שהוא בחינת הגדה פשוטה ומשלים אותם בזה כמו שכתוב ויעקב איש תם יושב אהלים אבל לישראל שהשי"ת רוצה להעלותן מורה להם חוקיו ומשפטיו ר"ל חוקים הם אשר יקשה בהם שאינם ידועים בטעמם כפירש"י בכמה מקומות בתורה וכונת השי"ת בזה כדי שעל ידי זה ייגעו לעצמם ואז יורה להם המשפטים ויבואו למעלה גדולה מזה מה שאין כן לכל גוי לא עשה כן. ומשפטים בל ידעום ר"ל מודיע אותם החוקים ולא המשפטים כדי להטעותם כמו שכתבנו לעיל: ועל דרך זה יש לפרש מה שאמר דוד המלך ע"ה בתחלת תהילים לדבר בשבח הצדיקים שבתחילה בתורת ה' חפצו ואחר כך עולה למדרגה ובתורתו יהגה שנקרא תורתו וגדל והולך כעץ שתול וגו' והדר קאמר בגנות הרשעים לא כן הרשעים כי אם כמוץ וגו' שהקב"ה מדחהו וממעטהו. ועל זה קאמר על כן לא יקומו רשעים במשפט שאין להם עמידה במשפט שהוא מה שכתבנו למעלה שהמשפט הוא השכל והיושר המובן באדם ולעולם יתעהו השי"ת בספיקות וכן להיפך לא יקומו חטאים שהם הספיקות והחסרונות כמו שכתבנו לעיל בפסוק על כן יורה חטאים בדרך אבל אין להם תקומה בעדת צדיקים כיון שרצון השי"ת להעלותו כנ"ל. וזה שאמר כי יודע ה' דרך צדיקים שהוא ללמד ענוים דרכו ודרך רשעים תאבד ר"ל כדי להאבידו היוצא מזה אם יקשה לאדם לאדם איזה קושיא וספק בדברי תורה דע באמנה כי זה מהשי"ת כדי ליישב הקושיא ועל ידי זה יזכה לחכמה יתירה. אבל אם ישאר בספיקו הוא סימן ח"ו שהקב"ה מדחהו וזה אינו בישראל עמו וזה שאמר הכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא כי בחינת הדעת הוא לברר הדבר ולהפריד הרע מן הטוב וכמו שאמרו בזה חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו הרי שידיעה האמיתית היא לידע הדבר על מכונו ולישב הדבר על משפטו והיא בחינת הידיעה שכתוב בפסוק כי יודע ה' וגו' והוא ידיעת המשפטים שכתבנו למעלה בפסוק ומשפטים בל ידעום. ואם אינו מברר בחסרון בחינת הדעת להטיב הוא נפש לא טוב ואל ישמע ליצרו שיאמר למה תבלו זמן הלא אתה אין כוונתך אלא ליישב דעתך מן הקושיא יכול לומר איזה דוחק אין זה נכון בתורתינו הקדושה כי הוא על הטוב והישר בלי שום דוחק ופקפוק. וזהו שאמר ואץ ברגלים שאינו רוצה ליישב בשכל עיניו שבראשו ודוחק ברגליו הוא חוטא שאין לעשות כן בתורתינו הקדושה וצריך לחשוב וליגע כי הוא המכוון להעלותו על דרך הטוב והמעלה: שאלות הבהרה: כיצד רואה בעל ההפלאה את התורה בפרק זה? כיצד רואה בעל ההפלאה את הקשר בין האדם לתורה על פי פרק זה? מה דרך הלימוד המומלצת על פי בעל ההפלאה? כיצד רואה בעל ההפלאה את היחס בין סייעתא דשמיא ובין השתדלות בלימוד תורה? שיטת מוהרא"ש (ברסלב) בתלמוד תורה שרשי שיטת הלימוד של חסידות ברסלב הם קדומים ואפשר לראותם במקורות ראשוניים. עם זאת הקטע שלפנינו מציג באופן יפה שיטה מסויימת ולכן בחרנו להביאו למרות שהוא יחסית מאוחר. קראו את הקטעים הבאים הלקוחים מתוך קונטרס של ברסלב על דרך הלימוד וענו על השאלות: ...ובאמת אינו כן, כי איתא בדברי רבנו ז"ל (שיחות-הר"ן, סימן כו): דע, שלעתיד לבוא מזכירין את האדם כל מה שלמד אף אם שכח; עיין שם. ומקורו הוא בשער המצוות להאר"י ז"ל (פרשת ואתחנן) וזה לשונו: בעניין השכחה אשר באנשים, כי היא נותנת עצלות ותרדמה להמנע מעסק התורה באמרם כי הנה, חס-ושלום, נמצאים יגעים לריק ולבטלה, כיוון שהכל נשכח מהם וכו` – דע לך וכו`, ואף-על-פי ששוכח מה שלומד, אינו יגע לריק, חס-ושלום, יען כי בעולם הבא ולעתיד לבוא יזכירו לו כל מה ששכח וכו` – עיין שם – ובמדרש-רבה קהלת, פרק א`, סימן לד, איתא: זה שפוטה של תורה – שאדם לומד ומשכחה וכו`, כי לטובתו אדם לומד תורה ושוכח, שאילו היה אדם לומד תורה ולא שכחה – היה מתעסק בתורה ב` וג` שנים, וחוזר ומתעסק במלאכתו, ולא היה משגיח בהם לעולם כל ימיו, אלא מתוך שאדם לומד תורה ושכחה, אינו מזיז את עצמו מדברי תורה; עיין שם. וסיפר רבנו ז"ל, משל נאה על זה העניין, על הלומד תורה ושוכח, ששכרו אנשים למלאות חביות, והחביות היו נקובים, וכל מה שהיו שופכים לתוך החביות, נשפך לחוץ, והטפשים אמרו: הואיל ונשפך לחוץ, למה לנו ליגע ולמלאות, מאחר שאחר-כך נשפך; אבל החכם אמר: מה לי בזה?! הלא פורעין לי על היום, ושכרי לא יקופח מכל יום ויום, כי אני מושכר לימים, ומה לי אם נשפך?! כמו כן אף-על-פי ששוכח למודו, שכרו לא יקופח מכל יום ויום. ובאמת כשאדם שוכח מה שלומד, אז כשבא ללמוד עוד פעם, הוא לומדו בחשק חדש, כי נעשים אצלו חדשות לגמרי, כאילו לא למדם עוד בשום פעם. ובמדרש-רבה פרשת ויחי, פרק צז, סימן ה`: מה דגים הללו גדלים במים; כיוון שיורדת טיפה אחת מלמעלה – מקבלין אותה בצמאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהן, כך ישראל גדלין במים בתורה. כיוון שהן שומעין דבר חדש מן התורה, הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהן – עיין שם – כי בכל פעם נעשים אצלו חדשות לגמרי, ומה גם שאף ששוכח בכל פעם, על-ידי רבוי החזרה, שיזכה לסיים פעם אחר פעם מקרא, משנה, גמרא, מדרש וכו` וכו` – סוף כל סוף יזכה, שהתורה תנתן לו במתנה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל, (ירושלמי הוריות, פרק ג`, הלכה ה`): כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר, היה לומד תורה ומשכחה, ובסוף ניתנה לו במתנה. כל-כך למה? בשביל להחזיר את הטפשים [ופרש בפני-משה להחזיר את הטפשים, ששוכחין מה שלומדים, שלא יאמרו: מה לנו ליגע בחינם. והתשובה ממשה, שהיה חוזר ולומד אף שהיה משכח עד לבסוף, שניתן לו במתנה]. ואמרו (סנהדרין ק): כל המרעיב עצמו על דברי תורה בעולם הזה, הקדוש-ברוך-הוא משביעו לעולם הבא, שנאמר (תהלים לו): ירוין מדשן ביתך, ונחל עדניך תשקם; והוא על דרך אדם רעב; שאוכל בתאבון ובחשק גדול, וכל מה שהוא רעב יותר, כמו-כן אוכל יותר – כמו-כן בלמוד התורה צריך להרעיב את עצמו, כאילו עוד לא למד כלל, ובאופן הזה יזכה ללמוד בחשק חדש בכל פעם, ועל-ידי-זה יזכה, שיאיר עליו אורו יתברך מעדנא דנחלא עלאה בעולם הבא, וזה יהיה שעשועיו ושכרו, כי שם, בעולם בעליון, יזכה להבין כל מה שלא זכה להבין בזה העולם, ומה גם שיאירו עיניו בהרזים והסתרי נסתרות שבהם. ועל-כן אסור ליפול בדעתו כלל, אם שוכח מה שלומד. אתה, בני חביבי, התמד כסדרן לסיים ולטייל בכל מקומות התורה הקדושה – מקרא, משנה, בבלי, ירושלמי, תוספתא וכל המדרשים וספרי הזוהר הקדוש והתקונים ורמב"ם, טור ושולחן-ערוך וכו` וכו` – ואף שיש הרבה עניינים, שאינך מבין, ואתה שוכח – צריך שתדע, ששוב דבר לא נאבד, ושם, בעולם העליון, תזכה להשיג הפנימיות שבהם. ואמרו במדרש (קהלת-רבה, פרק ב`, סימן א`): רבי חזקיה בשם רבי יסמון בר זבדי אמר: כל התורה שאתה למד בעולם הזה, הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא, מה כתיב תמן (ירמיה לא): נתתי את תורתי בקרבם; ואמרו במדרש תנחומא פרשת תבא: אמר רבי אבא: לא הייתה התורה צריכה לנתן לישראל בעולם הזה; למה? – שהכל עתידין להיות למדין תורה מפי הקדוש-ברוך-הוא לעולם הבא – למה נתנה להם בעולם הזה? – שכשיבוא הקדוש-ברוך-הוא ללמדם בעולם הבא, יהיו הכל יודעין באיזה פרשה הוא עסוק; לפיכך אם שמוע בעולם הזה, תשמעו לעולם הבא מפי הקדוש-ברוך-הוא, עיין שם. ואמרו בילקוט-ישעיה, רמז תע"ט: אמר הקדוש-ברוך-הוא: בעולם הזה ישראל למדים תורה מבשר-ודם, לפיכך משכחין אותה. ניתנה על-ידי משה שהיה בשר-ודם, ןכשם שבשר-ודם עובר, כך למודו עובר, שנאמר: התעיף עיניך בו ואיננו; אבל לעתיד לבוא אין ישראל למדין אלא מפיו של הקדוש-ברוך-הוא, שנאמר: וכל בניך למודי השם. וכן הוא אומר: לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו, וכשם שהאלקים חי וקיים לעולם, כך למודו מה שלומדים ממנו, אינם שוכחים לעולם. שנאמר: ויירשו בית יעקב את מורישיהם, ואין מורישיהם אלא תורה, שנאמר: תורה צוה לנו משה מורשה. ועל-כן אל תיפול בדעתך שאתה שוכח, כי כן צריך להיות וכנכתב לעיל, ואל תאמר, בני: מאחר שיש כל-כך הרבה ללמוד, אם כן מתי אזכה להגיע לכל זה, כי כבר אמרו חכמינו ז"ל (ויקרא-רבה, פרק יט, סימן ב`): מי שטפש אומר: מי יכול ללמוד את התורה: נזיקין – שלושים פרקים, כלים – שלושים פרקים; מי שפקח אומר: הריני שונה שני הלכות היום, שני הלכות למחר, עד שאני שונה את כל התורה כולה וכו`; עיין שם. וכן הוא (במדרש-רבה, פרק יב, סימן יא): למה נמשלה תורה בתאנה? – שרוב האילנות: הזית, הגפן, התמרה – נלקטים כאחת, והתאנה נלקטת מעט-מעט; וכך התורה: היום לומד מעט, ומחר – הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים וכו`; עיין שם. ואמרו בספרי, פרשת עקב: תלמיד-חכם למד שניים שלושה דברים ביום, שניים ושלושה פרקים בשבת שתי ושלוש פרשיות; נמצא עשיר לאחר זמן, ועליו נאמר (משלי יג): וקובץ על יד ירבה. וזה שאומר: היום איני לומד, היום איני שונה, למחר אני שונה (פרוש שדוחף בכל פעם: לא עכשיו אלמד, רק לאחר זמן או למחר וכו`) – נמצא אין בידו כלום, ועליו הוא אומר (שם י`): נרדם בקיץ וכו`; עיין שם. ועתה, אחי חביבי, בני יקירי, אחרי כל האמת והתמימות והפשיטות האלה, ואחרי הישוב-הדעת, שתישב את עצמך מה עשית עד עכשיו וכו`, ואיך נפגם מוחך וכו` – ברח לך מכל הדמיונות והשקר והפתויים, שעובר עליך, וברח לך אל תוך דלתי התורה, כאשר הורנו רבנו ז"ל, בתמימות ובפשיטות גמור ללמוד תורה לשמה לשם נשמתו, ולא בשביל כוונה אחרת, רק לדבק נשמתו בו יתברך באהבה רבה ותשוקה עצומה, כי השם יתברך – והתורה אחד הוא, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל, במדרש-רבה, פרשת תרומה, פרק לג, סימן א`: אמר הקדוש-ברוך-הוא לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול – נמכרתי עמה, שנאמר: ויקחו לי תרומה; עיין שם. כי קדשא-בריך-הוא ואוריתא חד הוא (זוהר הקדוש, אחרי עג), כי התורה היא היכלות לגלוי אלקותו יתברך, ועל-כן כשלומד התורה באהבה ובתשוקה חזקה, זהו עיקר שלמות הלימוד. ועיין בספרי פרשת עקב: לאהבה את ה` אלקיכם – שמא תאמר: הריני אלמד תורה בשביל שאקרא חכם, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים לעולם הבא – תלמוד לומר: לאהבה את ה` אלקיכם – למד מכל-מקום, וסוף הכבוד לבוא, ותעשה לעצמך שעורים קבועים במקרא, משנה, גמרא, מדרש וכו` וכו` ועוד מה שתבחר, ואף שבתחילה יהיה כבד עליך דבר זה מאוד, הן מצד חמרך, כי אתה רגיל עד עכשיו לדבר דברים בטלים וליצנות ודיבורים של מה בכך, ועכשיו, כשאתה בא להרגיל את עצמך בתורה, ועבודת השם יתברך, והוא הפך טבעך, על-כן בא לך הדבר כל-כך בקושי וכו`, והן מסיבת הלצנות מהמתנגדים, שיש על דבר זה מבית ומבחוץ, וכל אחד עם מוח עקום אומר דעות וסברות הפוכות, הפך האמת, ועל-ידי-זה עוקרים נפשות ממנו יתברך ומהתורה הקדושה. [ואין כאן מקומו להאריך בזה מה שנעשה ברוב בני-הנעורים בדור הזה, שמעמידים משגיחים וראשי ישיבות, אשר אינם ראויים לאותה אצטלא כלל, והם בעצמם עדיין לא שמשו כל צרכן, וכל הרוצה ליטול את השם, נוטל, ועל-ידי-זה אין להם שום השגה כלל מה שבחורים צריכים ובאיזה דרך להנהיגם, ומזה בא ויוצא, רחמנא לצלן, מה שבא ויוצא, כי הרוב בני-הנעורים, שאין להם מוח והבנה טובה, הולכים בטל וכו`, וכל הלמוד הוא בשבילם לעול כבד ולמשא, ומזה בא שנפגמים יותר ויותר וכו`, כי אין היצר-הרע בא אלא בלב פנוי מהתורה כי מי שבלבו תורה, אין היצר הרע שולט בו, שנאמר (תהלים לו): תורת אלקיו בלבו לא תמעד אשוריו; וכן משה אמר (דברים יא): ושמתם את דברי אלא; וכן דוד אמר (תהלים קיט): בלבי צפנת אמרתך למען לא אחטא לך (עיין כל זה בילקוט-משלי, רמז תתק"מ; עיין שם) ומזה בא שכל-כך בני-הנעורים בורחים אחר-כך מהתורה ומהיהדות, כי לא היה מי שידריכם כלל, ותמיד היה להם צרות ויסורים, בזיונות ושפיכות-דמים מאלו המשגיחים והראשי-ישיבות, המשתררים עליהם בחינם, על לא דבר ברציחה וכו`. וכבר אמר רבנו ז"ל, (לקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סא): שהם אינם יכולים להנהיג את עצמם, מכל-שכן איך ינהיגו אחרים וכו`?! עיין שם. ולך נא וראה מה שאמר אליהו הנביא (בתנא דבי אליהו רבה, פרק יג)אל ילמד אדם תורה ברבים אלא – אם-כן קרא תורה, נביאים וכתובים, ושנה משנה ומדרש, שנאמר (תהלים קו): מי ימלל גבורות ה`, ישמיע כל תהלתו; עיין שם. וכן הוא בספרי פרשת עקב: כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת – שמא תאמר: הרי אני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה; תלמוד לומר (דברים לב): כי לא דבר ריק הוא מכם – דבר, שאתם אומרים ריקים הוא, לא ריקה הוא אלא מכם, כי הוא חייכם ואורך ימיכם, שלא תאמר: למדתי הלכות די לי, תלמוד לומר: כי אם תשמרון את כל המצוה הזאת – כל המצוה. למד מדרש; הלכות ואגדות, וכן הוא אומר (שם ח`) למען הודיעך, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – זה מדרש; כי על כל מוצא פי ה` יחיה האדם – אלו הלכות ואגדות. וכן הוא אומר (משלי כז): חכם, בני, ושמח לבי, ואשיבה חרפי דבר; ואומר (שם כג): בני, אם חכם לבך, ישמח לבי גם אני; עיין שם. ומי זה בדור הזה יכול להתפאר, שזכה לסיים ולטייל ולהיות בכל מקומות התורה הקדושה, עד שיכול ללמוד ברבים, אם לא מי שציית את רבנו ז"ל, ולמד בדרך שלו?! ועל-כן מי יכול לחגור מתניו לדבר ברבים, כשביתו ריק מלחם ושמלה, שהוא כל מיני למודי התורה הקדושה, כמו שכתוב (ישעיה ג`): ובביתי אין לחם ואין שמלה, לא תשימוני קצין עם וגו` ואמרו חכמינו ז"ל, בילקוט-ישעיה, רמז שצ"ד: ובביתי אין לחם ואין שמלה – אין בידי לא טעם משנה ולא גמרא; עיין שם. נאם בשביל שהוא בקי באיזה מסכתות וכמה פלפולים וכו` נקרא כבר גאון וכו`, ויכול להנהיג בחורים ולשפוך דמם כמים, אם אינם יכולים בבחינה, שבוחנים אותם?! מה אתה יודע מה שעובר על בחורים בעיתים הללו וכו`, ודבר זה נוהג גם בין אנשי-שלומנו, שצריכים לידע שאחריות גדול לדבר עם בני-הנעורים, כי ברגע קלה יכולים לעקרם, חס ושלום, חס ושלום, מהשורש וכו`, ועל-כן מי שיודע בעצמו נגעי מכאוביו ואינו יכול לדבר עמם – יתן פיו בעפר, ואל יחליש דעת נפש אחד מישראל, כי צריך שידע, כי בנפשו הוא, ומי שם אותם לשר ומושל לרדות ולבזות ולהחליש דעת בניו אהוביו של השם יתברך, שהם בני-הנעורים?! ואין כאן מקום להאריך בזה]. • כיצד רואה מוהרא"ש את התורה ואת אפשרות האדם לדעת אותה? • מה מטרת הלימוד לדעת מוהרא"ש? • מה דרך הלימוד המוצעת לפי מוהרא"ש? • מה ביקורתו של מוהרא"ש על הלימוד הישיבתי של זמנו?