ראינו שחינוך הוא מצווה. בדומה למצוות אחרות ואפילו במידה רבה יותר ממצוות אחרות מלאכת החינוך אינה יכולה להעשות רק כקיום חובה. היא מחייבת כוונה תשומת לב והשתדלות. אכן מתקופת התלמוד ועד ימינו מתאפיינים אנשי חינוך דגולים באידיאליזם ומסירות נפש למלאכתם. ומבטאים במעשיהם את תחושת האחריות הכבדה שיש בתפקיד להעביר את התורה לדורות הבאים:
רב איקלע לההוא אתרא, גזר תעניתא ולא אתא מיטרא. נחית קמיה שליחא דצבורא, אמר משיב הרוח ונשב זיקא, אמר מוריד הגשם - ואתא מיטרא, אמר ליה: מאי עובדך? - אמר ליה: מיקרי דרדקי אנא ומקרינא לבני עניי כבני עתירי, וכל דלא אפשר ליה לא שקלינא מיניה מידי. ואית לי פירא דכוורי, וכל מאן דפשע - משחדינא ליה מינייהו, ומסדרינן ליה, ומפייסינן ליה, עד דאתי וקרי.
תרגום:
רב נקלח למקום אחד
גזר תענית ולא ירד מטר.
ירד לפניו שליח ציבור
אמר משיב הרוח – נשבה רוח
אמר מוריד הגשם – ירד מטר.
אמר לו מה מעשיך?
אמר לו מלמד תינוקות אני
ואני מלמד את בני העניים כמו בני העשירים
וכל מי שאין לו – איני לוקח ממנו דבר.
... מאי עבידנא, אזלינא ושדינא כיתנא, וגדילנא נישבי, וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי, וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי, ואמרנא להו: עד דהדרנא ואתינא - אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל. היינו דאמר רבי: כמה גדולים מעשי חייא!
ויש לי דגי בריכה, וכל מי שחוטא אני משחד אותו מהם, ומסדר אותו, ומפייס אותו, עד שבא ולומד.
בדומה מספר התלמוד על ר' חייא על מעשים שהוא עושה "שלא תשתכח תורה מישראל"
מה אני עושה
הולך וזורע כותנה
ואורג רשתות
וצד צביים
ומאכיל את בשרם ליתומים
ותופר מגילות
וכותב חמישה חומשים
והולך למקום
ומלמד חמשה ילדים לקרוא את חמשת החומשים
ושונה לששה ילדים שישה סדרי משנה
ואומר להם עד שאחזור ואבוא
למדו זה את זה לקרוא
ושנו זה לזה
ועושה שהתורה לא תשתכח מישראל
[מוסיף התלמוד ואומר]
זהו שאמר רבי
כמה גדולים מעשי חייא !
דומני שעל אף העובדה שהתלמוד מביא סיפורים אלו כאנקדוטה לומר שהם יוצאי דופן, לא כל מלמד הוא רבי חייא שהולך למקומות הספר ויוצר יש מאין, בכל זאת, הבאתו אותם באה להראות כיוון למחנכים - הוראת תורה וחינוך אינם מקצוע ככל המקצועות אלא שליחות.
דוגמא יפה של קריאה ללקיחת אחריות למצב הדור אפשר לראות בדברי האדמו"ר מפיאסצנה שנכתבו בשנות השלשים של המאה העשרים, ערב השואה, תוך התייחסות לתהליך החילון הגדול שעובר על יהדות אירופה. הוא פותח את דבריו ב"שיח עם המלמדים ואבות הבנים" על מצב הדור, ודורש להתייחס למצב זה.
תחושת האחריות למצבו של עם ישראל מובילה את הרב לנסות ולחקור מה הסיבה שנשתנו הדורות. מדוע החינוך לא מצליח. לפנינו דוגמא יפה מאוד של טכסט העוסק במחשבת החינוך, מנסה להבין את התהליך החינוכי וכשלונו.
- מה הסיבה לכשלון החינוך לדעת הרב מפיאסצנה?
- האם לדעתכם הבעיה קיימת לדעתכם גם בזמננו?
המלצה לקריאה (רשות)
המשך ההקדמה של הרב מפיאסצנה לחובת התלמידים